הסטודנטים שחולפים במכללה על פניה של א’, סטודנטית מרהט, לא יכולים לשער את המציאות המפחידה שעמה היא מתמודדת מעבר לשעות הלימודים. “אני פוחדת”, היא מודה בחשש. “לפני שבועיים התעוררתי בבהלה מירי, הייתי בטוחה שאני במלחמה. כשאני שומעת יריות, אני רצה לחפש את האחים הקטנים שלי בפחד על מנת להכניס אותם הביתה. אם אני ליד החלון, אני מתכופפת שלא אפגע פתאום. גם כשאני נמצאת בלימודים במכללה, אני ממשיכה לחשוב בדאגה על מה שקורה בבית”.
“כל הזמן יריות”
תופעת האלימות בחברה הבדואית בדרום אינה חדשה, אך בדרך כלל מגיעה לכותרות רק כאשר היא פורצת ליישובים היהודיים הנמצאים בסמוך. בתקופה האחרונה אנו עדים לסכסוכים עקובים מדם שגובים מדי יום מחיר כבד גם מחפים בפשע. כל זאת כהשתקפות לחוסר ההשקעה והאכיפה הדלה של המדינה באחד המגזרים החלשים ביותר החיים בה.
אני מקיימת את הריאיון הזה עם קבוצת סטודנטיות בדואיות מרהט הלומדות בחוג לעבודה סוציאלית. הן חוששות להצטלם או להיחשף בשמותיהן המלאים, אבל למרות המבוכה הנשקפת בעיניהן עושה רושם שהן ממש רוצות לספר ולשתף על הנעשה בעיר שבה הן מתגוררות. הן חיות בפחד מתמיד מהאלימות היום יומית הגוברת. גם כשהן שוהות בין כותלי המכללה מחשבותיהן נודדות הביתה.
ס’ בת ה-19 מתנדבת לספר ראשונה על המצב ברהט: “ממש בימים אלה מתחולל סכסוך בתוך המשפחה שלי, אני ממש פוחדת על אחיי הקטנים ועל אבא שלי. אדם אחד עושה נזק לכל המשפחה ואנחנו נאלצים לשאת בתוצאות”. כאשר אני מבקשת ממנה להרחיב בנושא, ס’ מסרבת. אפילו כאן במכללה, עשרות קילומטרים מרהט, ניתן לחוש את הפחד שמקנן בה. יש, מבחינתן של הבנות, סטיגמה גרועה על שמם הטוב של הבדואים ולאורך השיחה הן מבקשות להדגיש ש”חשוב שיבינו שלא כל הבדואים אלימים”.
בדומה ל-א’, גם חברותיה מגיעות מדי פעם לימי הלימודים אחרי לילה מפחיד של שינה טרופה. “אנחנו שומעים כל הזמן יריות, בעיקר בלילה”, מעידה ד’ בת ה-20. “בבוקר אנחנו מגלים שאנשים נרצחו בגלל שטויות. יש הרבה אנשים קרובים אליי שמתו מוות מיותר”.
איך אתן מצליחות להתרכז בלימודים במצב כזה?
ז’ (20): “זה ממש קשה. לפעמים אני מתעוררת בחרדה ליום הלימודים אחרי שלא ישנתי טוב. זה אכן מפריע וגורם לחוסר ריכוז במהלך היום”.
“הכל טמון בחינוך”
בפינה אחרת, בספריה של מכללת ספיר, אני ומ’ יושבות זו לצד זו ומדברות בשקט. מ’ מגיעה מהיישוב ערערה שבנגב, היא לומדת בתוכנית “שער לאקדמיה” בשנה א’. בת לאימא מורה לאנגלית ואבא העוסק באבטחה. אני מתמוגגת מהנערה שניצבת מולי: יפה, תמירה ודיבורה קולח בעברית צחה. כמה שקט יש בה. עצם העובדה שהיא רק בת 18 מפתיעה אותי.
מ’ מבקשת גם היא להישאר אנונימית. היא עוד אחת מתוך סטודנטיות בדואיות רבות הלומדות במכללה, אשר חוות את המצב המורכב הזה. “הרבה אנשים אצלנו בערערה מחזיקים בכלי נשק”, היא מספרת. “למזלי הרחוב שבו אני גרה קצת רחוק מכל המריבות של החמולות, אבל הילדים הקטנים שגרים שם פוחדים מאוד”. מ’ נרגשת כאשר היא מדברת על הנושא, ניכר שהוא חשוב וכואב לה עד מאוד: “את מתארת לעצמך איך זה לחיות בבית כשאת באמצע, נמצאת בין שתי משפחות מסוכסכות? זה נורא”.
למה האלימות רק גוברת לדעתך?
“הכל טמון בחינוך. אין בכפרים ובפזורות השכלה ראויה. החינוך ברמה נמוכה מאוד ביחס ליישובים יהודיים. האלימות מגיעה כתוצאה משעמום של צעירים שלא למדו. מגיל קטן, הילדים נחשפים לאלימות קשה בסרטונים שהם רואים וההורים לא תמיד יודעים לחנך אותם”.
את רואה פתרון למצב הזה?
“צריך להשקיע בחינוך בכל הכוח. במשפחה שלי, למשל, ההשכלה היא חובה. ההורים דוחפים אותנו ללמוד כמה שיותר, אין אפשרות אחרת להתקדם. אבל לא כל המשפחות הן כמו המשפחה שלי, הייתי רוצה לראות עוד בדואים צעירים הולכים ללימודים אקדמיים”.
