שלושת הגברים מבחינים בהונדה לבנה שחונה כמה עשרות מטרים מהם. מוזיקה אלקטרונית בוקעת ממנה. השלושה מחליטים להחנות את הרכב במרחק שיאפשר להם לתצפת על ההונדה, ומחכים. “אני אומר לכם, זה בדואי”, משכנע א’ את חבריו. “רק הם מסוגלים לשבת ברכב עם מוזיקה ביום חמישי באחת עשרה וחצי בלילה באמצע הביג”.
יושבי ההונדה הלבנה מגבירים את הווליום, וכך גם את תחושתו של א’ שהוא צדק בזיהוי. הוא מחליט לנסוע לכיוונם. “הלו, בלי בלאגן, באים אליהם בצורה רגועה ומבקשים מהם ללכת”, מפציר ח’ בשני חבריו. השלושה יוצאים מהרכב ומתקדמים לכיוון ההונדה החונה. שנייה לפני שאצבעותיו של א’ נוקשות על החלון הקדמי, יוצא אליהם הנהג. “הכל בסדר?”, הוא שואל מפוחד. “ראיתי אתכם באים מרחוק, נבהלתי”. קצב הנשימות שלו כמעט ומחליף את קצב המוזיקה שכיבה ברגע שהבחין בהם. “חשבתי שאתם בדואים”, מודה הנהג המבוהל. “גם אנחנו”, משיבים השלושה.
א’ וח’ (23) הכירו בצבא, גילו שהם גרים באותה השכונה ומאז נשארו בקשר טוב. ח’ הוא בחור גבוה מאוד, לבוש שחורים מנעליו ועד לכיפתו. א’, הנהג, חמוש במשקפיים וכובע מצחייה וכמעט תמיד עם סיגריה בפה. החבר השלישי הוא ל’ (25), שהגיע היישר מהמשמרת עם בגדי עבודה שמהם מציצה ציצית קטנה. הם הכירו בקבוצת ווטסאפ שמטרתה לספק מענה מידי לתושבי ותושבות באר שבע, במקרים שבהם הם חשים מאוימים מפני האוכלוסייה הבדואית.
“כשנכנסים איתנו לעימות – אנחנו עושים מה שצריך”
בחודשיים האחרונים הם נפגשים בימי חמישי בערב ויוצאים לפטרולים ברחובות העיר, ממש כמו זה שהצטרפנו אליו הלילה. “אנחנו רוצים לשמור על המרחב שלנו בטוח”, מסביר א’ הנהג, שהתחיל השנה את התואר הראשון שלו. “בטוח ויהודי. זו לא בושה להגיד את זה”, מוסיף ח’ שיושב לצדו במושב הקדמי. המבט שלו מזפזפ בין הכביש, שבו הוא מחפש מכוניות שנראות לו חשודות, לבין הטלפון, שבו הוא מרגיע את אשתו הדואגת. אני יושב מאחורה עם ל’, שאיבד את אחיו הגדול בפיגוע כשהיה בן ארבע. “בכל יום אתה שומע על סיפור חדש שמשגע אותך”, הוא אומר. “ההיא הותקפה, להוא פרצו לבית. אם הגענו למצב שאנשים מפחדים לצאת מהבית בעיר שלהם, הדרך היחידה לפתור את זה היא להעביר את הפחד לצד השני”.
מפקד מחוז הדרום במשטרה, ניצב פרץ עמר, הודה השבוע בריאיון לידיעות אחרונות ו-ynet כי “אנשים בבאר שבע בפאניקה. מתקשרים אלינו ומודיעים בבהלה שראו שלושה בדואים בקניון. אבל ברור לגמרי שזה דבר שגרתי בבאר-שבע. ולמה לא? הנוכחות של הבדואים בעיר לגיטימית”.
נראה כי ל’, א’ וח’ חולקים עליו. “המטרה שלנו זה לנקות את העיר מבדואים”, הם אומרים ישירות, חד וחלק. לא, הם מבהירים, לא את כולם. “אם אני אראה אישה בדואית בקופת החולים או בתור לסופר, אני לא אגש אליה כי היא לא הבעיה שלי. גם לא זה שפורץ לבתים או נוסע על 140 קמ”ש בתוך העיר – יש אחרים שיטפלו בו”, אומר א’, בזמן שצג המהירות שלו מראה 127 קמ”ש.
הבעיה, לטענתו, הם אלו שיושבים בלילות בתחנות הדלק ובמרכזים המסחריים ברחבי העיר, או נשארים במכוניתם החונה באמצע שכונת מגורים. “אנחנו באים אליהם בטוב ומבקשים מהם שיעזבו את המקום ויחזרו הביתה”, מסביר א’. “אנחנו אומרים להם שזאת לא העיר שלהם. לפעמים הם מוותרים והולכים, לפעמים הם נכנסים איתנו לעימות. כשזה קורה, אנחנו עושים מה שצריך”.
“למה אתה מתכוון? מה צריך לעשות?”, אני שואל. “כל מה שדרוש”, משיב א’. “הם צריכים להבין מי בעלי הבית בעיר הזאת. אתה שואל אם זה מגיע לאלימות? מגיע. זו החלטה שלהם אם להקשיב וללכת או להישאר ולשאת בתוצאות”.
“אנחנו לא רוצים להגיב אלא למנוע מראש”
ל’ מספר ש”יש המון קבוצות ווטסאפ של תושבים מודאגים, עשרות. הן חשובות מאוד ויש בהן אנשים טובים וערכיים שאכפת להם מהעיר. הבעיה שהמטרה של הקבוצות האלו היא להגיב במקרה שקורה משהו – ואנחנו לא רוצים להגיב. אנחנו רוצים למנוע מראש”.
השלושה טוענים ש”משמר השכונה” החדש – יחידות סיור משטרתיות בשילוב מתנדבים שמטרתן לשמור על הסדר בעיר – לא מספיק. “המשטרה והעירייה עושות מעט מדי ומאוחר מדי”, אומר ח’ בכעס. “החוק היבש לא מפחיד את הבדואים. אתה רוצה לטפל בהם? תשחק בחוקים שלהם. תגרום להם לפחד כשהם רואים אותך, ולא ההפך”.
אנחנו כבר אחרי שעה של חיפושים. בהתחשב בעובדה שמטרת הסיור היא “לנקות” את העיר מבדואים, לטענתם, מוזר לראות את השלושה מאוכזבים מכך שלא מצאו דבר. “אנחנו לא באים לנקום”, הם אומרים, אבל נראה שבאותה מידה בה הם מחפשים את הבדואים, כך הם מחפשים גם את האקשן.
“הם צריכים להבין מי בעלי הבית בעיר הזאת. אתה שואל אם זה מגיע לאלימות? זה מגיע”
השלושה מחליטים להמשיך. באחד הכבישים המרכזיים בעיר, בסמוך לבית החולים סורוקה, הם מבחינים בניידת משטרה שבדיוק עצרה רכב לבדיקה. הגיוני לחשוב שהנוכחות המשטרתית כאן תרגיע אותם, או לפחות תביא אותם להבנה שהאזור בשליטה, אך כשאנחנו חולפים על פני הניידת שלושתם צוחקים בזלזול. “גם אם יהיו כאן עשר ניידות זה לא ישנה שום דבר”, מגחך ח’. “תראה מה קרה בסורוקה, מאה מטר מאיפה שהניידת הזאת עומדת. קרב יריות של חמולות באמצע בית חולים, השם ישמור. לא עבר שבוע וכל העצורים שוחררו, ולמה? בגלל פדיחה של המשטרה”. הם לא סומכים על המשטרה, אבל גם לא מאשימים אותה. את האשמה הם מפנים כלפי הנהלים שלדבריהם מקשים על השוטרים בשטח לפעול, וכלפי היד הרכה והעונשים הקלים שנותנים לטענתם השופטים.
אחרי כמה דקות נסיעה מבלי שהבחינו בדבר חשוד, השלושה מחליטים לעצור בתחנת הדלק ולהצטייד בקפה ועוגיות. לילה כזה, הם מעידים, יכול להיגמר גם בארבע לפנות בוקר.
בכניסה לתחנה הם מבחינים בחבורת צעירים שיושבים בשולחנות הפזורים מחוץ לחנות הנוחות. לידם עומד רכב עם אורות דלוקים, מוזיקה חלשה בערבית עולה ממנו. “בינגו”, צועק א’ ודופק על הגה המכונית. הם מתלהבים. כמעט ונראה שהאדרנלין תופס את מקומה של האידיאולוגיה בהובלת המשימה.
“נו, תגיד לי אתה”, מסתובב אליי א’ ושואל, רגע לפני שהם יוצאים מהרכב. “היית רוצה שאחותך, חברה שלך או אמא שלך יבואו לתדלק כאן? ואל תחשוב שזה רק בגלל השעה. גם בצהריים האווירה כאן מסוכנת”, הוא אומר ומצביע על חבורת הצעירים היושבים בשולחן, עליו מונחות קופסאות סיגריות, כוסות קפה ומשקאות אנרגיה.
השאלה שלו מהדהדת לי בראש ומעלה שאלות נוספות. מצד אחד, אי אפשר להתעלם מאווירת האלימות המרחפת ברכב. היא קיימת, היא מסוכנת והיא קשה לעיכול. מצד שני, האם ארגיש בטוח כשאמא שלי, חברה שלי או אחותי יבואו לתדלק כאן בשעה כזו, לבדן? עם יד על הלב – לא. האם נוכחותם של השלושה יכולה להגביר את תחושת הביטחון של התושבים? התשובה היא כן. מצד שני, האם עצם נוכחותם גם עלולה ליצור עימותים מסוכנים? ללא ספק.
“מעדיף שיקראו לי גזען מאשר שיקראו עליי קדיש, כמו על אח שלי”
הם מחנים את הרכב כמה מטרים משם, ומתקדמים לכיוון היושבים בתחנת הדלק. “בלי שטויות, הכל פה מצולם”, מזהיר א’ את חבריו בשקט. הוא ניגש ראשון, מתיישב בשולחן הצמוד ומדליק סיגריה. “למה אתם יושבים כאן?”, הוא שואל, בזמן ששני חבריו עומדים מאחוריו, מימינו ומשמאלו. “מה הבעיה?”, עונה לו אחד הצעירים.
“זאת תחנת דלק, לא בית קפה. אנשים שבאים לכאן לתדלק רואים אתכם, מפחדים וממשיכים לנסוע. גם העובדים כאן מפחדים”, עונה לו א’ בטון תקיף.
אחד הצעירים צוחק. הוא פותח את רוכסן המעיל ומראה לא’ את חולצת העובד שלו, עם סמל תחנת הדלק. “אני לא מפחד אחי, הכל בסדר. אני במשמרת וזה” – הוא מצביע על החבר שיושב לידו – “היה במשמרת לפני”. העובד מציע לא’ ולחבריו קפה והם מוותרים בנימוס, אף שזה מה שהביא אותם אל תחנת הדלק מלכתחילה.
“כולם אותו דבר, בדואי זה בדואי”
“היינו צריכים להגיד לאלו שלא עובדים שם שיילכו”, אומר ל’. “זה לא משנה שהם רק שתו קפה. ראית בעצמך שהיו כאלה שוויתרו על התדלוק כי ראו שהם יושבים שם. מעדיפים לא לקחת סיכון, מבחינתם בדואי זה בדואי”.
“ומבחינתך?”, אני שואל. “כולם אותו דבר. מעדיף שיקראו לי גזען מאשר שיקראו עליי קדיש, כמו על אח שלי”.
הם מחליטים לסיים את הסיור ולחזור כל אחד לביתו. רגע לפני שהם נכנסים אל הרכב, קריאה מגיעה מאחורי גבם. “הלו”, צועק עובד התחנה ומסמן בידיו לא’ שיבוא. א’ מסתכל על חבריו, נראה דרוך. הוא מסמן להם לחכות ומתקדם אל עבר השולחן. “שכחת את הסיגריות שלך”, אומר לו העובד, וזורק לכיוונו את הקופסא.
המשטרה: “מנהלים מאבק נחוש בפשיעה”
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה כי “המשטרה מנהלת מאבק נחוש ובלתי מתפשר בפשיעה החמורה באזור – ובפרט במחוללי הפשיעה, הבריונות והאלימות – באמצעות מגוון יחידות, כוחות ואמצעים משטרתיים. כל תלונה או דיווח המתקבלים במשטרה ומעלים חשד לביצוע עבירה פלילית מטופלים מיד, ביסודיות ובמקצועיות במטרה לסכל ולחקור מקרי פשיעה תוך ליווי הפרקליטות. במקביל, המשטרה פועלת כל העת באופן יזום והתקפי נגד תופעות פשיעה שונות המטרידות ופוגעות בתושבי האזור, במישור הגלוי והסמוי, במטרה לאתר ולהעמיד לדין את מחוללי הפשיעה באשר הם. לצד המשך האכיפה והעמקתה, בכדי לטפל בתופעה ולמגרה לחלוטין דרוש טיפול רב מערכתי ושינוי שורשי עמוק מעבר לאכיפה משטרתית. משטרת ישראל תמשיך במאבק הנחוש והבלתי מתפשר נגד עבירות הנשק, ביישובי החברה הערבית ובכל מקום אחר, הכל בכדי לשמור על שלום הציבור וביטחונו”.
