את צעדיו הראשונים בתחום התקשורת עשה דרור גלוברמן כבר כתלמיד תיכון, כששידר בתוכנית הרדיו “בראש צעיר” בקול ישראל. הוא שירת בביטאון חיל האוויר, עם שחרורו מצה”ל הצטרף ל”מעריב” ומונה לעורך מדור ההיי-טק בעיתון ובהמשך לעורך מדור העסקים. גלוברמן הגיש פינות בתוכניות טלוויזיה ורדיו שונות, הקים את אתר חדשות הטכנולוגיה והאינטרנט NEXTER ובזמנו הפנוי מנגן בלהקת העיתונאים נאג’ חמאדי.
אבל כשהוא נשאל על הרזומה העשיר שלו במפגש עם סטודנטים שיזמה המחלקה לתקשורת של מכללת ספיר, גלוברמן מצטנע: “אני לא קם בבוקר ואומר ‘עשיתי את זה ואת זה’, ממש לא. אני מסתכל על הליין-אפ ומחליט על מה נדבר מחר”. בשיחת הזום, שהנחו רון שמואלי ממסלול רדיו, עומר בן שמחון ממסלול תשמ”ד וכותבת שורות אלה, הסביר גלוברמן כי תפקידו כעיתונאי טכנולוגיה מאופיין בשלושה רבדים: “קודם כל לספר מה חדש, להביא קונספט או רעיון שהצופים או הקוראים שלי לא מכירים. השלב הבא הוא לתת לאנשים תחושה של איך זה ישפיע על החיים שלנו. בסוף אני מתמודד עם החרדה ועם השמרנות של חלק מהקהל. צריך להבין שהשינוי הוא לא טכנולוגי, הוא תרבותי”.
מעמד העיתונאי בעידן הרשתות החברתיות משתנה כל הזמן. היום יש לא מעט עיתונאים שהפכו את עצמם לעיקר גם על חשבון הסיפור שהם מעבירים לקוראים. איך אתה רואה את עצמך, כעיתונאי ובעל טור אישי, ביחס לסוגיה הזו? מה לדעתך המקום של הדעה האישית בתוך סדר היום בתקשורת?
“עיתונאי שנעשה סלב טועה בהבנת המקום שלו בעולם, התפקיד שלו ומה שבאמת חשוב. הסיפור תמיד חשוב יותך ממך. לי חשוב להביא קודם כל את הסיפור, ולא אפתח בדעה שלי גם אם יש לי מה להגיד. במובן הזה אני יותר מיושן. הצרה הזו של עיתונאים סלב, לא מדברים עליה בתור אחד הגורמים שמקלקלים את העיתונות. זה פוגע נורא באמון הציבור שמבין שהאנשים שמדברים מולו מייצגים דעה אישית ומקדמים אג’נדה. היום אין אף עיתונאי כמעט שאומר לך את העובדות ומאפשר לך להחליט לבד מה דעתך. זה עבר מהעולם. לא משתלם להיות ההוא שרק מדווח, אתה חייב לדחוף את עצמך על גלי הדעות שלך. גם אני מתנהג לפי הכללים האלה, אני פשוט מנסה לשמור על הוגנות; אם אני אומר דעה אז שתהיה לה משמעות, שתהיה לה סיבה. אם אין לי דעה טובה אני מעדיף לא להגיד אותה. יש כאן באלאנס עדין שצריך לשחק אותו, אני חושב שאני מצליח ושהצופים שלי יודעים שלא אוכל להם את הראש רק כדי שהפרצוף שלי יהיה בטלוויזיה”.
“הסיפור תמיד חשוב יותך ממך. לי חשוב להביא קודם כל את הסיפור, ולא אפתח בדעה שלי גם אם יש לי מה להגיד”
ד”ר תהילה שוורץ אלטשולר והמכון הישראלי לדמוקרטיה קוראים לנפץ את אתוס האובייקטיביות של העיתונאים. מה הפתרון שאתה מציע?
“בעולם שבו לכל אחד יש פתחון פה בסושיאל, העיתונאים צריכים לא להתחרות במשתמשי הטיקטוק והאינסטגרם. הם צריכים להתבדל מהעדר שברשתות ולהיות מקצוענים. שיידעו שאם הם אומרים עובדות – זה בדוק. שיידעו שאתה אומר אמת ושגם אם זו לא הדעה שלך, אתה מביא את כל הצדדים. כשאני פותח כלי תקשורת עיתונאי אני צריך לדעת שהביאו לי עובדות בדוקות, שהצליבו ודיברו והביאו הוכחות”.
איך אתה כעיתונאי ועורך ניגש למסור מידע מהותי, ולעיתים אף מעורר מחלוקת, בידיעה שאחד הפרמטרים העיקריים שיש להתייחס אליהם הוא הרייטינג והעלאת הטראפיק. איך אתה מאזן בין השיקול הכלכלי לבין האתיקה העיתונאית?
“על זה הולכת מרבית תשומת הלב. אני יכול לספר סיפור שנמצא בעולמות מורכבים עסקית או טכנולוגית והקוראים יגידו ‘מה לי ולזה?’ – אבל אני צריך שזה יעניין אותם. איך אני מסביר את המורכבות ושומר על רייטינג? בטלוויזיה יש שלל כלים שמאפשרים את זה; מביאים מרואיין מעניין, מוסיפים אנשים לדיון, ומשתמשים בגרפיקה. גם התמהיל חשוב, אם הבאתי אייטם כבד אז הבא אחריו צריך להיות מעניין. אני חייב לגוון, יש פה הרבה פשרות. דבר אחד אני לא עושה אף פעם – אני לא מוכן לשקר. אני כן מוכן להביא אמת חלקית בכותרת. קודם למכור את הסיפור ואחר כך להרחיב”.
“הלמידה לא נגמרת, גם בתוך המקצוע אנחנו לומדים כל הזמן”
איך דווקא בעידן שבו הכל מיידי, פתאום הפודקאסטים שדורשים ריכוז ותשומת לב עושים מהפכה?
“זו דרך התקשורת האהובה עליי, יותר מהכל. הפודקאסטים עובדים הפוך מכל העולם התזזיתי והקצר שאנחנו חיים בו, הם שואבים אותך לעולם אחר. הקשר האישי שנוצר עם הקהל, דווקא דרך האוזניים, לא קיים בשום מקום אחר. אחרי שנה וחצי בתחום (גלוברמן הוא אחד ממגישי “בזמן שעבדתם” – מ”ב) אנשים עוצרים אותי ברחוב ומתחילים איתי שיחות כאילו אנחנו חברים כבר שנים. משהו ברדיו, משהו בסאונד עושה את זה. זה קסם שמשלים את כל חוויית הטיקטוק הקצרה והזריזה. הפודקאסט יושב על אמפתיה ואינטימיות, זה המקום היחיד שמחבקים אותך”.
במהלך הקריירה שלך עבדת גם באינטרנט, גם ברדיו, גם בעיתון וגם בטלוויזיה. מכל מקום לקחת משהו, מה הטיפ שאתה יכול לתת לאנשי תקשורת צעירים?
“כמו כל מכונה טובה, גם לכם יש חלק קבוע וחלק גמיש. החלק הקבוע הוא ערכי בסיס – אני לא משקר, אני לא מתחזה, אני עצמי. דברים שנשארים שם. חוץ מזה יש את החלק המשתנה, שמסביר איך אני מביא לידי ביטוי את ערכי הבסיס האלה. אני רוצה להגיד אמת ואני רוצה להשפיע ואני גם רוצה שישמעו אותי. החלק המשתנה כל הזמן זז. הלמידה לא נגמרת, גם בתוך המקצוע אנחנו לומדים כל הזמן. היום למשל אני משדרג את עצמי דיגיטלית כי אני מבין שהעולם משתנה. אני יודע איך להיות כתב בעיתון, אבל גם בטלוויזיה וגם ברדיו. אני כמו אולר שוויצרי, אני לומד ואני זז”.
