לא הזמן ולא המקום נרתמו לעזרתי, כשניסיתי לתאם את הריאיון עם עמית אסולין. הוא נמצא בקולומביה, במרחק של 11,511 ק”מ ואזור זמן המאחר בשבע שעות את שעון ישראל. למזלנו, הטכנולוגיה עמדה לרשותנו וניהלנו את הריאיון בזום. אסולין יצא לצוד קליטה ואינטרנט, שאותם מצא בבית קפה מקומי במדיין, סמוך להוסטל שבו לן. הוא הצטייד במחשב נייד, באוזניות ובפסו קולומביאני. במהלך הריאיון, ניגש אליו אחד המלצרים מספר פעמים. ”אם אתה לא מזמין משהו, מסלקים אותך”, מסביר אסולין, קוטע את הריאיון ופונה אל המלצר בספרדית בעלת מבטא ישראלי: ”אזמין שייק פירות”.
המוצ’ילר המשוחרר מטייל בעולם כבר כעשרה חודשים. ”זה התחיל כטיול אחרי צבא. תכננתי לקנות ואן בפורטוגל, ומשם להמשיך לנורבגיה, שוודיה ואיסלנד אבל אז הגיעה הקורונה”, הוא מספר. ”לצערי, החלו סגרים באירופה. נאלצתי לטוס ליעד שנותר פתוח ובחרתי בקוסטה ריקה”. האילתור הזה התברר כאחת ההחלטות הטובות שקיבל בחייו: ”ברגע שהגעתי לשם, ידעתי שדרום אמריקה הבאה בתור”.
התזמון שבו הגיע לקולומביה – בעיצומם של גל קורונה וגל מחאה על העלאת המיסים והרפורמה במערכת הבריאות – לא היה מקרי ופעל לטובתו: “בחרתי להגיע דווקא בתקופה הזו כי רציתי להנות ממדינה נקייה מתיירות. החלטתי לנסוע לקולומביה כדי לראות את המצב מקרוב. ידעתי בתוך תוכי שהתקשורת המקומית ציירה את המצב שם כקיצוני ממה שהוא באמת. ברוב העולם הוציאו אזהרת מסע לשם, דיווחו שרוצחים אנשים ברחובות. מי שסבלו מזה היו התושבים ובעלי העסקים שהאכילו את הילדים שלהם בזכות כספי התיירות. רציתי לבוא ולגלות את האמת מהתושבים עצמם. הקולומביאנים שפגשתי העריכו מאוד את העובדה שאדם זר בחר להגיע למרות כל האזהרות. הם התייחסו אליי כמו למלך ונחשפתי להמון מידע”.
אסולין החליט להפוך את הטיול למסע אנתרופולוגי מסעיר. מצויד בשני תיקי מוצ’ילה ובמצלמת גו פרו, הוא יצא לתעד תרבויות מרתקות. ”הפרויקט במסע הוא סרט שמומן באמצעות מימון המונים, דרך פלטפורמת הדסטארט. חקרתי עד כה שלוש תרבויות הנמצאות באזורים שונים ברחבי קולומביה”, הוא מסביר בהתלהבות. ”הראשונה היא תרבות שבט הארוואקוס באזור סנטה מרתה. השנייה היא התרבות השחורה בצ’וקו, אזור שמוקף בג’ונגל ולכן הדרך היחידה להגיע אליו היא בטיסה. התושבים, שאבות אבותיהם הובאו לאמריקה הלטינית כעבדים מאפריקה, די מנותקים משאר מדינת קולומביה – גם פיזית וגם תרבותית. ביקרתי שם בבית ספר לגלישה שהקימו שני מקומיים, במטרה להציל אנשים ממעגל הסמים והאלימות”.
כדי להגיע אל התרבות השלישית אסולין נכנס אל מעמקי האמזונס. זו הפעם היחידה שהחליט לקחת איתו מלווים אל המסע המסוכן, והרכיב צוות שכלל מדריך יער, צלמת וצנחן לשעבר שהכיר בבית חב”ד. ”תיעדנו שם שני שבטים – שבט ויטוטו, המכונה גם “מאלוקה” על שם מבני המאלוקה המרשימים שהם בונים, ושבט טיקונה הוא מספר בהתרגשות. ”לדעתי אני בין הראשונים בהיסטוריה שתיעדו את טקס האיוואסקה של שבט המאלוקה. זה טקס הנמשך כלילה שלם, מלווה בשירים, ובו בני השבט שותים סם שהכינו במיוחד והמטרה שלו היא בעצם טיהור, מעין תהליך תרופתי וחוויה פנימית לצורך התמודדות עם איזו חוויה מנטלית מהעבר”.
את המסע לקולומביה עשית כמעט לגמרי לבדך. לא פחדת?
“הרגשתי כמו לפני צניחה חופשית. כשעומדים בפתח המטוס יש רעש נורא של הרוח והמנועים. אבל ברגע שקופצים משתרר פתאום שקט. ‘השקט הזה מזכיר לי את מה שהרגשתי במסע שלי. אתה מתעלם מרעשי הרקע, מהתסריט הקבוע והלחץ התמידי. כשאתה יוצא מאזור הנוחות, אתה נחשף למלא הזדמנויות שלא בהכרח היו לפני כן, ומתחיל ללמוד על עצמך”.
זה מסע שצריך להתכונן אליו גם נפשית?
”כן. אתה שם את המטרה מול עיניך, ואומר לעצמך ‘איך אני מגיע אליה בצורה הכי יעילה?’ הבנתי שאצטרך להסתמך על המקומיים, ללמוד מהם ולקחת טיפים. ידעתי שלא הולך להיות תותים, לכן לא יכולתי להרשות לעצמי להישבר. כשאתה מטייל לבד במקום זר זו הדרך היחידה לשרוד. אני מסתובב במקומות מסוכנים, מלאי פשיעה, אלימות וסמים. ההכנה המנטלית הצילה את חיי. זה כלל הגדרת קווים אדומים לגבי דברים שלעולם לא אעשה. למשל, אני שומר שבת ולא אעלה על הדעת לחלל אותה או לאכול אוכל לא כשר. בנוסף, לא אפגע ברכוש או בחיי אדם ולא אשתמש בסמים”.
עקבת אחרי מה שקורה בישראל בזמן שטיילת?
”הורדתי לטלפון כל אפליקציה אפשרית המעדכנת על המצב בישראל. אני מנסה להימנע מלהישאב לאינטרנט, אבל יש מקרים שמנטלית, אני לא מצליח. כשהתחיל מבצע ‘שומר החומות’ ישנתי כשבועיים בשדה התעופה בפנמה, כדי שאוכל להגיע לארץ במהירות למקרה שיקפיצו אותי למילואים. עם כל הכבוד לטיול, המדינה יותר חשובה לי”.
ובארץ נותרה בינתיים המשפחה המודאגת. “זה היה תהליך ארוך, להכין אותם לטיול הזה”, מספר אסולין ולוקח נשימה ארוכה. “הצגתי בפניהם את המטרה שלי, מה התכנון וכמה אני בטוח בזה. לא רק שהם קיבלו וכיבדו את רצונותיי, אבא שלי אפילו הגיע לבקר אותי בקולומביה, מצויד במזוודה מלאה בבמבה ובשוקולד בלונדי. הוא שהה פה שבועיים, בהם טיילנו יחד ואף צילמנו באמזונס”.
אסולין מספר שהמטרה שלו הייתה לתת במה לשבטי האמזונס שנמצאים בסכנת הכחדה, על מנת שיישאר מהם זכר בעולם: “זרמתי למקומות שבהם יש סיפור ולשבטים שהרגשתי שאני יכול לסייע להם”, הוא מסביר. לדבריו, בני השבטים הללו לא בוטחים בתיירים כי היו כאלה שבאו, צילמו והרוויחו על הגב שלהם כסף: “הם נרתעו מן העולם שבחוץ והסתגרו בתוך עצמם. הצלחתי לשכנע אותם שירשו לי להישאר ולתעד אותם כדי לשמר את ההיסטוריה שלהם”.
“הם נרתעו מן העולם שבחוץ והסתגרו בתוך עצמם. הצלחתי לשכנע אותם שירשו לי להישאר ולתעד אותם כדי לשמר את ההיסטוריה שלהם”
חוקר התרבויות מישראל השתלב בחיי היומיום של השבטים. הוא ניקה, צד, בישל, בנה ואף אימן את בני השבט בטכניקות להגנה עצמית שלמד בצבא. הכבוד היה הדדי, וכפי שאסולין למד להכיר את התרבות של השבטים שתיעד – כך הם למדו להכיר את התרבות שהביא עמו מהצד השני של העולם: ”אני מחמיר בהקפדה על הכשרות ולכן מסתובב עם תיק נוסף מלא בסירים כדי שאוכל לבשל לעצמי. אבל כלל ברזל בכל שבט, הוא לאכול את האוכל שהוגש לך. למזלי, ערך הדת והכבוד לאדם קודמים לאוכל. הסברתי להם שהדת שלי מחייבת אותי להשתמש בכלים שהבאתי איתי. הם הכינו אוכל בכלים שלי, לאות כבוד. מה שמצחיק הוא שנתפסתי כמוזר בעיניהם כשהנחתי תפילין, הם לא הבינו מה אני עושה”.
עם זאת, נחישותו להשלים את הפרויקט הובילה אותו לסיטואציה שבה ראה את המוות מול העיניים. ”הגעתי לצפון-מערב קולומביה, למחוז צ’וקו, כדי לתעד את התרבות השחורה המקומית”, הוא נזכר. ”זה אזור מבודד, המוקף בשמורת טבע עצומה, וכדי להגיע לשם צריך טיסה מיוחדת. המחוז מנוהל על ידי ה-Paramilitar, מיליציה של יוצאי צבא הגובה מהתושבים דמי חסות בסכומי עתק ואף רוצחת נשים על ‘התנהגות לא נאותה’. ידעתי שמסוכן להגיע לבד לאזור הזה, אבל הייתי חייב לעבור שם כדי לקצר את הדרך”.
“בזווית העין קלטתי חבורת גברים שיושבים בפינת הרחוב. הם הסתכלו עליי, ידעתי שהם מבינים שאני תייר והרגשתי שהם רק מחכים לרגע המתאים לשדוד אותי”
הבעות פניו של אסולין משקפות את הפחד שחש מרגע שדרך בצ’וקו לבדו: ”ברחוב זרוקים ילדים, מסטולים מקוקאין. נערות שהן כבר אמהות לתינוקות. מכות רצח בכל פינה. בזווית העין קלטתי חבורת גברים שיושבים בפינת הרחוב. הם הסתכלו עליי, ידעתי שהם מבינים שאני תייר והרגשתי שהם רק מחכים לרגע המתאים לשדוד אותי, אולי גם להרוג. למזלי, אריאל, חבר מקומי שהכרתי, נתן לי טיפ שיישמתי ושהציל את חיי. לפני שהם הספיקו לגשת אליי, צעדתי אני לעבר אותה החבורה. התיישבתי לידם, ביקשתי בחיוך סיגריה והתחלתי להחמיא לנשות המקום. הם התחברו אליי והתחילו לשוחח איתי. עבדתי עליהם שאלך להביא סמים ואלכוהול ותכף אשוב. ברגע שפניתי ברחוב, התחלתי לרוץ וברחתי משם”.
זה בטח היה הרגע הכי מפחיד. אבל מה היה הרגע המרגש ביותר בטיול עד כה?
חיוך נפרש על פניו של אסולין ועיניו בורקות למשמע השאלה. ”הרגע הכי מרגש הוא דווקא הדבר החשוב ביותר שלמדתי מהשבטים שפגשתי. למדתי מהי פשטות אמיתית. כשהגעתי אל אחד השבטים, נפגשתי עם הממו, ראש השבט, האדם החשוב והעשיר ביותר. הוא אירח אותי בצורה מדהימה, והוכיח לי שהטייטל שלך ומה יש לך בכיס לא רלוונטיים. מה שחשוב הוא מי שאתה מבפנים. כאשר אתה משיל מעלייך את כל סממני מעמדך הגבוה, עומד כעירום, ומכבד את האדם שמולך – זו גדולה”.
ולאן תמשיך מכאן? ‘
‘הפרויקט הבא שלי הוא ספר. אמשיך לחקור וללמוד על התרבויות השבטיות, הפעם בפרו. התיעוד שלהן יופיע בספר שעליו אני עובד”.
