“טיפול טרמפיסטי”, סדרת הרשת של היוצר רזיאל אלטרס (27), היא סדרה תיעודית מסקרנת במיוחד שהוגשה כתרגיל מסכם בקורס דוקו. כמו צייד, ניתן להבחין בו מנסה לתפוס טרמפים מזדמנים מהדרך, נהגים שיהיו מוכנים להסיע אותו ברחבי הארץ. בכיסא הנהג יושב אדם אקראי ולצידו אלטרס – הבמאי, הצלם והעורך. בכל נסיעה כזו צצים לפתע רגעים נדירים כאלה שמעלות שאלות מסקרנות ומפתחות שיח מעניין על החיים עצמם. “במשך חמישה ימים אנשים שלא הכרתי הסיעו אותי מקריית שמונה ועד אילת ועזרו לי לפתור את הבעיות בחיים שלי – אהבה, היחסים בין האדם לה’, הגשמה עצמית ועוד כל מיני נושאים שרציתי לפתור. אין ספק שעם ישראל חי ובועט. השיחות השונות עם אנשים רנדומלים מאוד הפתיעו אותי”, מספר אלטרס.
לא פחדת לנסוע בטרמפים?
“מאוד פחדתי מזה. עד אז בחיים לא תפסתי טרמפים, אבל ביום הרביעי למסע כבר הרגשתי טרמפיסט לכל דבר ועניין. פעם אחת לקחתי הוסטל אבל בדרך כלל ישנתי אצל אנשים שפגשתי באקראי בדרך. זה היה מלחיץ ולא בטוח שהיה חכם אבל זה חלק מכל העניין. אם כבר הלכתי על זה, אז עד הסוף”.
אלטרס, סטודנט שנה ד’ לתואר ראשון באומנויות הקול והמסך במסלול טלוויזיה, התחיל ללמוד בכלל משהו אחר: “כשחזרתי מדרום אמריקה, מהטיול שאחרי הצבא, נבחנתי לאחד מבתי הספר למשחק והתקבלתי. אבל תוך חודש הרגשתי שזה לא זה. החלום שלי להיות שחקן פתאום הרגיש זר לי והחלטתי לעזוב את זה. הגעתי ליום הפתוח במכללת ספיר. באחת השיחות שהיו לנו שם, הבמאי דורון צברי סיפר שהאדם הקדמון צייר באחת המערות טיגריס, ושאל למה לדעתנו הוא צייר טיגריס. עניתי –’כדי להראות שהוא היה פה’. מאז, אמרתי לעצמי שאני גם רוצה להראות שהייתי פה ושיש לי איזשהו מסר שארצה להעביר לעולם”.
במהלך קורס הדוקו של המסלול נולד הרעיון לצאת למסע תיעודי חוצה ישראל, מקריית שמונה ועד אילת. “בכל פעם שהגעתי ליעד חדש במסע, כתבתי בקבוצת הפייסבוק ‘צריכים משו’ מי אני ומה אני עושה – ומלא אנשים טובים התנדבו לעזור לי. הסיעו אותי, נתנו לי מקום לישון ודאגו לי. ברור שגם היו מלא אנשים שסירבו, התבכיינתי מדי פעם אבל המשכתי. הייתי צריך לדאוג להרבה דברים במקביל – גם לצלם טוב, לוודא שהכל יישמע טוב, לביים, לחשוב תוך כדי על המשך הדרך, זה דורש לא מעט אנרגיה ומחשבה”.
היו רגעים שחשבת להרים ידיים ולוותר?
“היום הכי מדכא היה בירושלים. לא מצאתי מקום לישון בו, היה גשום ואף אחד לא עצר, זה כיבה אותי לגמרי. הגעתי לטרמפיאדה ופגשתי חבר’ה דתיים שעזרו לי להבין איך לעצור טרמפים בצורה נכונה, הם לגמרי יודעים את העבודה. ואז מישהו עצר. הייתה איתו שיחה מטורפת על כל כך הרבה נושאים, בעיקר על גירושים והשוואה בין החיים בארץ לחו”ל. באותו הערב נשארתי לבד בבית שלו, הוא דאג להביא לי פיצה, למחרת חיכה לי אספרסו באוטו והוא הסיע אותי לתחנה הקרובה. הוא אמר לי ‘קח מה שאתה רוצה, אני לא יודע איך זה קרה אבל אני מאוד אוהב אותך’. זו נתינה שבחיים לא אשכח”.
המסע אמנם ארך רק מספר ימים, אבל חלפו שנתיים עד שאלטרס השלים את סדרת הרשת. “היו ימים קשוחים, הרבה שיעורי זום מהבוקר עד הלילה וכל מיני דברים שעבדתי עליהם במקביל”, הוא מסביר. “אם הייתי פנוי לגמרי, סביר להניח שהיה לוקח לי חצי שנה בערך, אבל אני שמח שהפרויקט התבשל בזמן שלו וגם אני התבגרתי לתוך זה”.
סדרת הרשת “טיפול טרמפיסטי” נמשכת על פני 12 פרקים קצרצרים (8-4 דקות כל אחד). היא עלתה לאוויר ב-17 בפברואר, ומדי יום חמישי יפרסם אלטרס פרק חדש. ניתן לצפות בפרקים המלאים בחשבונות הטיקטוק, הפייסבוק, האינסטגרם והיוטיוב שלו. ומה הלאה? “בימים אלה אני עובד על פרויקט גמר שהוא עלילתי יותר. בעוד חודש עתיד להצטלם ובעזרת ה’ באוקטובר יוצג בפסטיבל קולנוע דרום, כולם מוזמנים”.
