“לא, קשה לנו לשמוע ערבית”; “גדול עלינו, לא השנה”; “לא רואים איך אפשר לשלב את זה” – אלה חלק מהתגובות שקיבל אורן עמית, מנהל מלגת “ספיר בקהילה”, כשהציע לגורמים שונים בעוטף לשלב סטודנטים בדואים בפעילות התנדבותית למען שיקום האזור. אך למרות ההסתייגות שעלו, החליט עמית להוציא את התוכנית לדרך: “מתוך זה הבנתי כמה המפגש הזה נחוץ, שחייב לקרות פה משהו”, הוא מספר לספירלה. “הסתכלנו על המספרים וראינו שכ-800 מהסטודנטים במכללה הם בדואים, וכולם צריכים לקבל את ההזדמנות לקבל את המלגה ולקחת חלק בשיקום העוטף, ומזה נולדה התוכנית ‘חיים משותפים'”.
התוכנית היא חלק מפעילות רחבה של מלגת “ספיר בקהילה”, שבמסגרתה הסטודנטים נותנים 60 שעות מזמנם לטובת פעילויות חברתיות מגוונות לשיקום העוטף, ומקבלים תמורתן שכר לימוד שנתי. “מדובר בתוכנית שאני מאוד גאה שבניתי”, מספר עמית. “24 סטודנטים, חצי ערבים-חצי יהודים. במהלך הרמדאן היה לנו יום של סיור בניר עם ובשדרות, שמיד אחריו התקיימה סעודת איפטר משותפת. בהמשך סיירנו ברהט, ראינו את כל החדשנות והתרבות המתפתחת שם. ביום השיא קיימנו האקתון שבו קבוצות שונות, גם כאלה שלא השתתפו ב’חיים משותפים’, הציעו יחד מיזמים לפתרון בעיות חברתיות באזור”.
מנהל התוכנית אורן עמית: “מלכתחילה הכוונה הייתה לייצר סיטואציה נעימה שבה אנשים ירגישו שזו קבוצת השתייכות, לא עוד מרחב שיציף קונפליקטים שאי אפשר להכיל אותם”
עמית מספר שהמורכבות הצריכה חשיבה מיוחדת מאחורי בניית התוכנית: “באנו עם הרבה חששות לזה, ונעזרנו בחבר’ה של מרכז החוסן כדי להבין במה אפשר לגעת ובמה לא. היה לנו חשוב לייצר קבוצה נינוחה, התחלנו בפעילות שתרה אחר מה שדומה, בשיח על למה החיבורים האלה לא קורים בקמפוס – למרות שאנחנו נמצאים ממש אחד ליד השני. מלכתחילה הכוונה הייתה לייצר סיטואציה נעימה שבה אנשים ירגישו שזו קבוצת השתייכות, לא עוד מרחב שיציף קונפליקטים שאי אפשר להכיל אותם”.
“זה הרגיש לי משהו שונה, לא מלגה רגילה, ואמרתי ‘יאללה, ננסה להכיר את הצד השני'”, משתפת מאיה קבלו, סטודנטית לתואר שני במנהל ומדיניות ציבורית במכללה. “לא היה לי לפני חיכוך והיכרות עם החברה הערבית, וכשעשינו סיור ברהט וראינו את כל המתנ”ס, התיאטרון ואת תרבות הקריאה שמתפתחת ברהט, זה גרם לי להסתכל על דברים אחרת. פעם פחדתי להתקרב לרהט, והיום אחת הבנות הזמינה אותי אליה – ואני ממש רוצה לבוא שוב”.
מאיה קבלו, סטודנטית: “חוסר ההיכרות הרגיש מאוד הדדי, ועם זאת עדיין הורגש שהם יודעים עלינו יותר, מכירים את השפה שלנו, ולנו אין אפילו חלון למציאות שלהם”
“אם יש יום שאני לא שומעת קול של ירי, אני מרגישה שמשהו כאן מוזר – וזה מה שחששתי שיראו בחברה שלנו”, משתפת ספאא אבו עסא, סטודנטית לתואר שני במשפטים במכללה המתגוררת ברהט. “זו מורכבות שקיימת, אבל היא מקומץ מהאוכלוסייה – ורציתי שייראו שרהט היא לא רק עיר של אלימות, שייחשפו להתקדמות ולתרבות שצומחת שם. המפגש הזה שימח אותי – כי צריך להכיר מקרוב ולא להניח הנחות רק על סמך מה ששומעים בתקשורת”.
דווקא שם, בלב המרחב הרגיש והטעון שבעוטף, מצאו הסטודנטים נקודות דמיון שלא ציפו להן. מה שהתחיל כתוכנית לקידום שותפות, התגלה כמסע גילוי הדדי: “היינו בסעודת איפטר משותפת”, מספרת קבלו. “זו ארוחה שערבים אוכלים בערב אחרי צום הרמדאן, וזה ממש הזכיר לי סעודה מפסקת של יום כיפור. יש המון קווי דמיון, הדתיים המוסלמים מאוד מזכירים בכבוד, באמונה ובאורח החיים את הדתיים היהודים. גיליתי שברהט יש תרבות של הפרדה – גברים ונשים לא יושבים יחד בבתי קפה אלא אם הם מאותה המשפחה, ומתקיימות הופעות לגברים ונשים בנפרד – זה מזכיר דתיים אצלנו, וזה משהו שהופתעתי לגלות”.
קבלו משתפת שהביקור בניר עם הציף את חוסר ההיכרות – אך גם את הרצון לגשר עליו: “הסטודנטים הבדואים שאלו שאלות ומאוד התעניינו, זו פעם ראשונה שהם היו בקיבוץ. החוסר היכרות הרגיש מאוד הדדי, ועם זאת עדיין הורגש שהם יודעים עלינו יותר, מכירים את השפה שלנו, ולנו אין אפילו חלון למציאות שלהם”.
עבור רבים מהסטודנטים הבדואים, עצם המחשבה להתנדב בעוטף – אזור שספג טראומה קשה וטעון ברגשות כלפי האוכלוסייה הערבית – מלווה בחשש כבד מדחייה. “כששמעתי על ספיר בקהילה, חששתי להירשם”, משתפת סונדוס אל-ג’עאר, סטודנטית שנה ב’ בניהול משאבי אנוש ותושבת רהט. “מדובר בהתנדבות בעוטף, ואחרי כל מה שהם עברו – לא ידעתי אם יקבלו אותי להיות חלק מזה”.
זו לא הפעם הראשונה שסונדוס נרתמת לפעילות התנדבותית בעוטף: “בחודש הראשון של המלחמה התנדבתי במושב דקל ובעין הבשור, כ-3 ק”מ מהרצועה”, היא משתפת. “הייתי נוסעת כל יום מרהט לבאר שבע כדי להגיע להסעה, זה היה לי חשוב. שתלנו חסה, קטפנו עגבניות – זו הייתה מצד אחד חוויה, מצד שני פחדתי מהאופן שבו ייראו את זה שאני מגיעה להתנדב, וגם מהמצב הביטחוני שם. בדקל אין צבע אדום – הנפילות מגיעות ישר. בעל העסק סיפר לנו שבמקום שעבדתי בו נרצח אוסמה אבו מדיג’ם מרהט בשבעה באוקטובר, הוא עבד שם בחממות”.
סונדוס משתפת בתחושות שהציף בה הביקור בניר עם: “כשסיפרו לנו על בוקר השבעה באוקטובר בקיבוץ, הרגשתי שהייתי שם, חשבתי לעצמי ‘איך הם הרגישו כשהם היו בדיוק איפה שאני עומדת עכשיו?'”, גם אנחנו קמנו בבהלה מצבע אדום – ואמרו שהעזתים בדרך אלינו, והיה פחד – כי לא הפרידו בין ערבים ליהודים. זה גרם לי לחשוב ‘איך דבר כזה קרה?’, ועד עכשיו אני מפחדת שזה יחזור על עצמו”.
בסיור באנדרטה בתחנת המשטרה בשדרות, נרשם רגע היסטורי קטן: “שלום, מנהל המקום, אמר שאף פעם לא ביקרו שם בדואים לפני”, משתף אורן. “הוא מאוד שמח על זה, ואמר לי: ‘תביא עוד, יש פה חיבור שהוא הכרחי – שעד שהוא לא קורה לא מבינים כמה הוא נחוץ’. המדריך של הסיור שלנו היה הרב נחום נגר, שהתרגש גם הוא מהעניין, וסיפר את הסיפור של השבעה באוקטובר מהזווית הבדואית. זו פעולה שהיא סמלית, אבל היא מתחילה איזושהי תנועה”.
את הפעילויות של התוכנית חתם ההאקתון “מיט-חברים בנגב”, שהזמין את הסטודנטים למצוא פתרון לאתגרים האזוריים בנגב. הזוכות היו קבוצת סטודנטיות בדואיות שהציעו להקים קבוצות כדורגל נשים בקמפוסים.
“התבחבשנו ברעיונות, ושאלתי אותן – מה התשוקה שלכן?”, משתפת נעמה זקין, בוגרת תואר שני בחדשנות ויזמות במכללת ספיר והמנטורית של הקבוצה הזוכה. “אחת הבנות שיתפה על האהבה שלה למסי, ושאר הסטודנטיות הצטרפו אליה לשיח על כדורגל, על ששיחקו בזה כילדות וכיום זה לא בא לידי ביטוי. מישהי שיתפה בפציעה שעברה ושבעקבותיה העניין נקטע, ואמרתי ‘וואו, יש פה משהו’. ספורט זה משהו שמאוד מחבר, זו שפה בינלאומית. משם הגענו לשיח של האם זה אפשרי בחברה שלהן, והופתעתי שזה לא טאבו כמו שחשבתי. הצלחנו להגיע לנקודה שמרגשת אותן, שהיא החלום”.
כדי שהרעיון יקרום עור וגידים קיבלה הקבוצה הזוכה 15 אלף שקל לפיתוחו, בנוסף לליווי מקצועי מטעם ח”י בספיר. “אני חושבת שמה שתפס ברעיון היה הסיפור האישי”, מוסיפה זקין. “הן חשבו על משהו שהוא בר השגה וריאלי, ועם אימפקט מאוד גדול. זו יוזמה שהיא יישום של חיים משותפים בשטח, לא רק בדיבורים באוויר – ואני כבר מחכה לקנות גרעינים למשחק הראשון”.
