הטוב (פלג אלוני)
בטלוויזיה הישראלית, ידוע שהצופים קצרי רוח במיוחד ומאבדים מהר את סבלנותם. לכן, זה ממש לא מובן מאליו ש”ארץ נהדרת” פתחה השנה את עונתה ה-13 במספר. זו תכנית שיודעת לבקר את עצמה, לברור מה טוב ולהמשיך ולחדד את מה שצריך. בעונות האחרונות נשמעה ביקורת על איבוד הממד הסאטירי בתכנית לעומת תחילת דרכה. בשתי העונות האחרונות (והעונה במיוחד), “ארץ נהדרת” חידדה את החוד הסאטירי שלה כמו ילד נרגש לפני כיתה א’, המשחיז עיפרון חדש ורק מחכה להתחיל ללמוד.
אם יש משהו שמאפיין את העונה הזו עד כה, זו העובדה שהיא פחות מצחיקה, אך יותר נשכנית. ואיך בודקים את סף הנשכנות? כשיש ביקורת (שמלווה לעתים בכעס). במערכון שביקר את אזלת היד של הרשויות בנושא תאונות הדרכים, נערך יום זיכרון להרוגים כדי להראות שהם לא נהרגו לחינם. השר זאב אלקין וצופים רבים הגישו תלונות לרשות השנייה ודרשו את התערבותה, והיא מצידה מיהרה לצאת להגנת “ארץ נהדרת” בטענה ש”לא תתערב בתכני התכנית” ו”חופש ביטוי הוא ערך יסוד”.
זו אם כן סאטירה במיטבה, כזו שנושכת במקומות הנכונים, גם אם הם מכאיבים, ו”ארץ נהדרת” הוכיחה זאת העונה. פרט למערכון תאונות הדרכים, התכנית מותחת ביקורת חריפה על הביורוקרטיה הישראלית, עם מערכונים חדים על ביטוח לאומי ועל רשות הדואר. כמו כן היא גם נוגעת בשחיתות שפושה בשלטון המקומי, עם המערכונים על עיריית “רמת הוד” ויחסי הון-שלטון וקלון.
במציאות הלא פשוטה של מצב ביטחוני מעורער ומחירי דירות שמאמירים מיום ליום, אפשר להתנחם בציניות סאטירית ובהומור שיעלו קצת חיוך על השפתיים. כמו יין שמשתבח, גם בגילה המופלג, אפשר לומר ש”טוב שיש לנו ארץ נהדרת”.
הרע (חן שטרן)
נתחיל בפתגם ותיק: “אתה יכול להוביל סוס מת אל הנהר, אבל אתה לא יכול להכריח אותו לשתות”. “ארץ נהדרת” חזרה לעוד עונה, ותודו שזה נהיה פחות ופחות מרגש. ולמה? אולי מפני שרעננות הפורמט שיקפה סאטירה נכונה ובלתי מתפשרת ואולי מפני שלא היו תחליפים הולמים, עד 2016.
כיום, מספר תכניות הסאטירה בטלוויזיה ובאינטרנט הוכפל וכל אחד תוקף נושאים בדרכו המיוחדת. שלא נטעה, ל”ארץ נהדרת” יש קו ואופי מאוד ברור מעונתה הראשונה – ועל כך ראוי שתקבל את הקרדיט המלא. מה שכן, הצופה ניצב בפני מספר רב של גירויים סאטיריים, ואיך לומר? “ארץ נהדרת” היא כבר לא גירוי, היא ליטוף “בפינת ליטוף”.
יש תחושה שבעונתה החדשה החליטו עורכי התכנית לעצבה מחדש, הן מבחינת ההרכב שלה והן מבחינת התכנים. מבחינת ההרכב, פינת “עוד כותרות” עברה לרצועה נפרדת והיא מיישרת קו עם פורמטים אמריקאיים כדוגמת “ג׳ון סטיוארט” ו”סטרדיי נייט-לייב” – דבר שלטוב ולרע, מאלץ את התכנית לשמור על רצף מערכונים נקי והגיוני. בכל הקשור לתוכן, הנושאים לא מספיק חזקים ולא מספיק חשובים. בפאנל סאטירה מיוחד שנערך במכללת ספיר, דן עורך התכנית מולי שגב על האופן שבו תכנית סאטירה צריכה לעמוד על הנושאים הכי כואבים, ומבלי להתפשר. אך האם זה מה שמתרחש העונה בפועל ב”ארץ נהדרת”?
הבה נבצע רשימת מכולת לחלק דומיננטי מהתכנים שמצאו את דרכם לתכנית: הבעיות בדואר, התקלות בביטוח לאומי, מערכון על ניהול עירייה, פארודיה על צופית גרנט, השירים שהיינו רוצים לשלוח לאירוויזיון – ואפשר להמשיך. הפואנטה? “ארץ נהדרת” לא נוגעת בתכנים באמת חשובים. היא לא פוצעת אותנו – היא נעימה לנו. היא מגרדת איפה שכמעט מגרד והעוקץ שלה נשר, או שהתחדד ועבר לגב האומה. כך או כך, “ארץ נהדרת” המליכה את עצמה כתכנית הדגל הסאטירית הטובה ביותר בישראל, אך מלכה כמו מלכה – היא לא בעניין של להיכנס למלחמות לא פופולריות בנושאים הבאמת בוערים, כמו: ריכוזיות, תרבות של חוסר סבלנות פוליטית, תיקון תדמיתנו בעולם (הפינה של יובל סמו פשוט לא מכאיבה מספיק) ותרבות ההטרדות המיניות, שאכן קיבלה התייחסות, אך מזווית עדינה, עדינה מדי.
לסיום, נחזור לפתגם עם הסוס מההתחלה – אפשר להפיק תכנית מושקעת, עשירה ומצחיקה, אולם בו בעת לא ניתן להכריח תכנית להפיק סאטירה שמשנה סדרי עולם, מטרה ש”ארץ נהדרת” צריכה לחזור לשאוף אליה.
צילום תמונה בראש הכתבה: יח”צ קשת
