כרוניקה של עבדות

ביקור בעיר רהט פותח צוהר לחברה הבדואית בישראל, חברה שסועה בתוך עצמה, שבה הבדואי השחור מופלה ולא מקבל כבוד. "אתה פוגש את הגזענות בכל מקום – בבתי הספר, במוסד הנישואים וסתם ברחוב – והתחושה שאתה מקבל היא שאתה עבד והם האדונים העליונים". אך בתוך הייאוש מרימה את הראש גם תקווה חדשה שמביא הדור הצעיר, שלא מוכן לקבל עליו את הגזרה – ומייחל לאובמה משלו

 

זה סיפור עצוב, כואב ולעתים אפילו מפחיד – סיפור על קבוצה קטנה של אנשים שנשכחה בערבותיה הצחיחות של הארץ הזו. הם כולם שחורי עור, כולם נושאים את השם אל עביד וסובלים מגזענות קשה ויום יומית. ולמרות זאת, הם רואים את עצמם חלק בלתי נפרד מהחברה הבדואית. "אתה פוגש את הגזענות בכל מקום – בבתי הספר, במוסד הנישואים וסתם ברחוב – והתחושה שאתה מקבל היא שאתה עבד והם האדונים העליונים", מספר מאג'ד אבו בילאל (45), פעיל חברתי לשינוי מעמדם של השחורים בחברה הבדואית. בילדותו עבר מכפר בלתי מוכר לעיר רהט בתקווה לתור אחר עתיד טוב יותר, וכיום מצא את נחלתו כמנהל עמותת "צעד קדימה" בעיר. "אנחנו בדואים וחלק מ'התרבות הערבית' אבל הם רואים בנו עבדים, קשה להם לראות אותנו חופשיים ומפותחים יותר מהם", הוא אומר.

מעט מאוד, אם בכלל, יודעים רוב הישראלים על החברה הבדואית. בדמיוננו מדובר בחברה שבטית ומסורתית, כזו שחיה במציאות מקבילה, עם קודים פנימיים ייחודים ומנהגים נפרדים. אלה שכן מכירים ויודעים דבר או שניים, יציינו בצביעות אופיינית "הם באמת יודעים לארח". ואולם, ביקור בעיר רהט חושף חברה היררכית שלא מותירה מקום של כבוד לאדם השחור. אלהם אל כמאלת (38), תושבת רהט, אימא לארבעה ומנהלת עמותת "ידיד", מסבירה: "צריך להבין שהמסורת זה הדבר החשוב ביותר בחברה הבדואית והיא חזקה יותר מהלאום ואפילו יותר מהדת. יש את השבטים המקוריים כמו תיאהא וטראבין, לכל שבט כזה יש משפחות גרעיניות קרובות ורחוקות ומשפחות שחורות שיחד מחזיקות אותו".

אלהם
אלהם אל כמאלת. "חוסר הכבוד לשחור בתוך השבט זה דבר מאוד בולט". צילום: אייל גטו

מוסדות המסורת הקשיחים של החברה הבדואית חושפים מנגנון שבטי שמאגד מספר גדול ככל הניתן של משפחות שאמורות לספק הגנה זו לזו במקרה הצורך. למעשה, הקהילה השחורה היא חלק מהמשחק השבטי, שלא לפי בחירתה. היא נחשבת לקאסטה הנחותה ביותר, מתחת לפלאחים, לנשים ולמשפחות המקוריות שמרכיבות את השבט. "אנחנו שחורים ואנחנו לא חלק מהשבטים המקוריים – וזו ההצדקה המוסרית מבחינתם למצב הזה", מבהירה אלהם. "קח לדוגמא את עניין ההלוויות. כשיש הלוויה של אדם לבן, השחורים נאלצים לעצור את החתונות והשמחות שלהם כדי להזדהות באבל ולחלוק כבוד למת, אבל במקרה הפוך אתה לא תראה שהלבנים עושים את זה. חוסר הכבוד לשחור בתוך השבט זה דבר מאוד בולט".

פחונים לצד וילות

בין קולות המואזין שמפלחים את מנוחת הצהריים ומתמזגים בצורה הרמונית עם רעשי החיים העירוניים הלא כל כך טבעיים, נשמעים גם ביטוים כמו 'עבד' או 'סמרא' (שחורה), ביטויים השגורים בפיהם של הבדואים הלבנים ומשמשים כמטבעות לשון לאפיון השחורים. המונח 'עבד' הוא בכלל שריד עיקש של מורשת העבדות האכזרית והמשגשגת שהייתה במזרח התיכון עוד בתקופת השלטון הטורקי. סוחרי עבדים ערבים חטפו ממדינות מזרח אפריקה ילדים, נשים וגברים, שהועברו על גבי ספינות כאילו היו בהמות משא או תבלינים יקרי ערך, ובהגיעם לשווקים של זנזיבר וערב הסעודית נמכרו כעבדים לשבטי הבדואים המקוריים. "עד קום המדינה הייתה עבדות בישראל בדיוק כמו בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם, ובגלל זה גם כל הבדואים השחורים קיבלו את שם המשפחה אל עביד, שהפירוש שלו זה עבד", מסביר מאג'ד.

לKלא שם.
מאג'ד אבו בילאל: "הפכנו להיות החצר האחורית של העיר רהט". צילום: אייל גטו

ולאא אל קאדי (20), תושבת רהט, היא סטודנטית בתוכנית "שער לאקדמיה" במכללת ספיר, המעודדת מצוינות אקדמית בקרב צעירים בדואים. "אני זוכרת שכשהייתי הולכת לבית הספר כל הזמן היו קוראים לי ולחברות שלי 'עבדה' ו'סמרא', רק בגלל שאנחנו שחורות", היא נזכרת. "זה כואב ומשפיל, זה מצלק את הנפש של הבנאדם ולצערי זה קורה גם היום".

ואכן, מורשת העבדות חיה ונושמת גם היום. הקהילה הבדואית הלבנה ברהט ממעטת להתערות בקהילה השחורה. וכמו בסיפורים דומים, אחת הסוגיות הכאובות ביותר נוגעת למוסד הנישואים. "אין חתונות בין שחורים ללבנים, הם לא מוכנים להתחתן איתנו גם אם זה בתוך אותו שבט, מי שמתחתן מעורבב כאילו שחורים ולבנים לא נשאר ברהט, אני יודעת על סיפורים כאלה", מספרת ולאא. "אני עזבתי את המשפחה שלי בשכונה 20 שהיא שכונת העוני שלנו, של הבדואים השחורים בלבד, ועברתי לשכונה 14 שבה החיים טובים יותר".

מאג'ד, מסביר את הסיבה שבגינה נאלצה ולאא לעזוב את השכונה: "הפכנו להיות החצר האחורית של העיר רהט. כל הפסולת ומערכת הביוב יושבים לנו על הראש. אלה שכונות מצוקה ועוני והעירייה לא עושה כלום כדי לשנות את המצב". השכונות שבהן מרוכזת קהילת השחורים – שכונות מספר 21,20,7,2 – הן בחלקן שכונות פחונים ואילו בשכונות הפאר, המעוטרות בחלקן בווילות מפוארות, לא תמצאו שחורים. "איך אפשר להסביר את זה שבתוך אוכלוסייה של 65 אלף איש ומתוכם כשבעת אלפים שחורים אין נציג אחד שחור בעירייה?" תוהה מאג'ד. "איך יכול להיות שהתפקיד הגבוה ביותר ששחורים הגיעו אליו בעירייה הוא מזכירה?".

c686df94-eb9f-4db4-b955-4498f6c2cfc6
פחונים לצד ארמונות חול: באדיבות מאג'ד אבו בילאל

אלהם מספרת על דוגמה נוספת שיכולה להמחיש היטב את פוליטיקת הצבעים והזהויות ברהט, שלא בוחלת בשום אמצעי כדי לשעתק את עצמה: "אחד הדברים הכואבים ביותר זה שבכל תחילת שנת לימודים, כשאני מגיעה עם הילדים שלי לבית ספר, אני מגלה איכשהו שכל הילדים השחורים ישובים בכיסאות האחוריים של הכיתה, בזמן שכל הלבנים מקדימה ליד המורה". ואכן, צריך להתאמץ עד מאוד כדי לא להבחין בקווי הדמיון הזועקים שבין סיפורה של  אלהם לבין סיפורי האוטובוסים מאלבמה של שנות ה-60'.

בקול צלול וחד מסבירה אלהם שחשוב לה שילדיה יכירו את המורשת שלהם ואת מוצאם האפריקאי. "בכל הזדמנות אני מושיבה את הבת שלי מול היוטיוב ומציגה לה את אפריקה, שתהיה גאה בעצמה ובמוצא שלה", אומרת אלהם. "לצערי, הרבה אנשים בתוך הקהילה שלנו לא מכירים את ההיסטוריה שלהם". ולאא, בדומה לאותם אנשים שעליהם מדברת אלהם, לא בטוחה באשר למוצאה המקורי או להגדרת זהותה. היא אינה מוצאת מזור לבקשותיה מהחברה הבדואית שדוחה אותה שוב ושוב, ומנגד היא מסורבת על ידי החברה הישראלית בשל ערביותה – וכך היא נותרת בין הפטיש הערבי-בדואי לסדן הישראלי.

שביב של תקווה

בשנים האחרונות יש התפכחות בקהילה השחורה ודרישה הולכת וגוברת לשוויון בין הקהילות. רבים מבני הקהילה השחורה משנים את שם המשפחה המקומם "אל עביד" לשמות חלופיים. אך למרבה הצער, ניצני השינוי ודרישות נוספות המופנות אל קברניטי היישוב – נופלים על אוזניים ערלות.

אולי דווקא החברות בין ולאא לבין כרם אבו גאנם (18), סטודנטית בדואית לבנה, שהכירה את ולאא בתוכנית "שער לאקדמיה" במכללת ספיר, יכולה להעניק שביב של תקווה לעתיד אופטימי יותר בסיפור העצוב הזה. "אני חברה של ולאא ואני אוהבת אותה, בסוף כולנו אותו הדבר, מה זה משנה שחור או לבן? הפחד הוא מהרעיון ולא מהאנשים – ואת זה צריך לתקן", אומרת כרם. ולאא מוסיפה: "היום הפתיחות באוכלוסייה השחורה היא גדולה יותר וזה יכול לעזור לנו להתקדם ולהתפתח. יבוא יום ויהיה לנו כיף להיות ביחד ובשוויון". גם מאג'ד שומר על אותו קו אופטימי: "אני אופטימי מאוד לגבי העתיד כי קורים דברים טובים ויש התעוררות בתוך הקהילה השחורה, החלום שלי זה שיום אחד גם אנחנו נצמיח אובמה משלנו".

DSC_7228
הדור הצעיר יביא את השינוי המיוחל – ולאא וכרם. צילום: אייל גטו

מדובר עיריית רהט, מר מרזוק אלקתנאני נמסר בתגובה לטענות שעלו בכתבה: "אין שחר למה שעלה בכתבה, בעיר רהט לא משתמשים במושגים שחורים ולבנים. להיפך, אפילו שחורי עור מתחתנים עם לבנים ולבנים מתחתנים עם שחורי עור". באשר להזנחת השכונות הוא מוסיף :"דווקא העירייה עושה רבות בעניין השכונות המוזכרות בכתבה, כמו הקמת מועדוני נוער, בתי ספר וגני ילדים וכל השירותים המוניציפליים האחרים הדרושים. מי שמשתמש במושג גזענות ברהט כלפי שחורי העיר, הוא אדם אינטרסנט המונע על ידי שיקולים פוליטיים זרים".

צילום תמונה בראש הכתבה: אייל גטו

אודות

המלצת קריאה

סוף שבוע (לא) רגוע: 7 כללים למניעת הנגאובר וטיפול בו

לילות רוויי אלכוהול עלולים להפוך את היום שאחרי לקשה במיוחד. לכן, במקום לקחת את הסיכון, "ספירלה" גיבשה כללים יעילים להתמודדות עם חמרמורת