מאת אביטל אורמן
בתחילת השבוע הסלים שוב המצב הביטחוני בדרום, ושוב החל ירי לעבר יישובי עוטף עזה, ובהם שדרות. הרקטות תפסו אותי בזמן העבודה בקאנטרי בשדרות. מדוע רקטות ולא אזעקות? משום שלא שמענו אזעקות. מערכת הכריזה לא עבדה, והבנתי שמדובר במצב חירום רק אחרי ששמעתי שריקה של רקטה מחוץ למבנה.
האינסטינקט הראשוני מורה לך לגונן על עצמך, לקום מהכיסא ולרוץ למרחב המוגן, אבל אף אחד לא מכין אותך לכמות המשימות שצריך למלא ב-15 השניות, שבהן אתה אמור לחפש מקלט. ברגע אחד הבנתי, שלמרות שיש לי שניות אחדות להיכנס למרחב מוגן, אני חייבת להודיע לכל מי שלא שמע את השריקה שעליו לתפוס מחסה גם הוא.
הזמן קצוב לא מותיר אפשרות להודיע לכל אחד אישית וצריך לצעוק ברחבי חדר הכושר שיש אזעקה, אבל קודם כל יש לכבות את מוזיקת הרקע כדי שאנשים מרוחקים יותר ישמעו אותי. אבל רגע, יש אנשים שרצים על הליכונים עם אוזניות, חלקם בקצה האחר של חדר הכושר, וצריך לעבור אחד-אחד ולקרוא להם.
הזמן מתחיל להיגמר. נשארו לי שניות אחדות להיכנס בעצמי למרחב המוגן, אבל אז אני נזכרת שיש ילדים ששוחים בבריכת השחייה של הקאנטרי. הם לא יוכלו לתפוס מחסה בזמן. לצאת מהמים, לרוץ בלי להחליק ולהיכנס למרחב המוגן – ידרשו הרבה יותר מ-15 שניות. הטלפונים הלא פוסקים של ההורים המודאגים, כשאני בעצמי בלחץ ולא מצליחה להסדיר נשימה, מצריכים ממני רמת תפקוד גבוהה לצד העברת מסרים של רוגע. מה עובר בראשו של הורה שלא נמצא ליד הילד שלו בזמן אזעקה? מה הוא מרגיש כשהוא חושב על כך שילדו רץ רטוב למרחב מוגן? אולי הוא בכלל יתהה אם יש במקום מרחב מוגן בכלל?
אחרי שהמצב נרגע, הבהלה והלחץ נמוגו ורוב המתאמנים התפזרו, יצאתי גם אני הביתה. בלילה המנהל שלי עדכן אותנו בקבוצת הווטסאפ שלמרות המתיחות הביטחונית, פיקוד העורף הורה שהפעילות בקאנטרי תימשך, מלבד בבריכה שתיוותר סגורה. זה מרגיז אותי אבל אני גם מבינה. צריך לנסות לשמור על השגרה.
לפעמים, ברגעים כאלה של שבירת שגרה, הדברים מפתיעים. מקום עבודה חדש דורש התנהלות כלשהי בזמן חירום, וצריך להבין את זה וברגע האמת לפעול בהתאם. בדיעבד אני יודעת שלא חשבתי אם אני מסכנת את עצמי כשלא נכנסתי למרחב המוגן בזמן. אם הייתי מגיעה בזמן, זה היה בא על חשבון אנשים אחרים שבאותו הרגע לא ידעו שהם בסכנה. ידעתי שאני צריכה לפעול, גם במחיר סיכון עצמי.
