דנה מזרחי בראודה
שגיא בשן היה מרצה שלנו במגמת עיתונות טלוויזיה של המחלקה לתקשורת במכללת ספיר בשנה הראשונה. מרצה קצת פחות שגרתי מהטייפקאסט של מרצים באוניברסיטה – אך כל שנייה בשיעור שלו הייתה שווה זהב.
לאורך השנה היה ניכר כי קשה היה לו להיות בפוזיציה הזו – מרצה באקדמיה. תמיד דאג להגיד שהוא לא מבין איך שמו אותו מרצה באוניברסיטה, כאחד שלא גמר אפילו תיכון. אנחנו בכיתה ישר הבנו את נקודת התורפה שלו ומאז הוא כונה אצלנו “המורה”.
הוא ידע עלינו הכול, ואני לא מגזימה. הכול – איך קוראים לחבר שלי (היום בעלי), האם הספקתי להכין לו סנדוויצ’ים למכללה? מי החברה הכי טובה שלי, איך קוראים לשכן שלי, למה לא ישנתי בלילה. הכול. כזה הוא היה, רגיש מאין כמותו. בן אדם.
את מקצוע העיתונות למדתי דרך העיניים שלו. איך מסתכלים על העולם ותופסים “רגע”. איך מספרים סיפור, וכמו בבישול (עולם המושגים האהוב על שגיא) מה הם המרכיבים שחייבים להיות בכתבה טלוויזיונית טובה.
שגיא ידע תמיד לאסוף סביבו אנשים, או כפי שהוא קרא לזה – “מקורות”, הכל כמובן תוך שימוש בהומור, צניעות והרבה אוכל. שיחה על צלחת חומוס, מסעדה טובה. כשהגיע לשדר מניר-עם תמיד התקשר ואמר “בואו לומר שלום למורה”.
למרות ניסיונו הרב בתחום, תמיד היה צנוע ולימד אותנו להקשיב ללב. “הסיפורים הכי טובים מגיעים מהלב” – כך נהג לומר לנו המורה. שגיא סיפר גם לנו את סיפור הנגמ”ש הידוע, ועל החברות העמוקה שלו עם רוני, הצלם שלו, ואף הוסיף שאם הוא לא היה מאחורי המצלמה באותם רגעים, אולי היה חווה את האירוע באופן טראומטי יותר. הוא נהג לומר שהמצלמה נותנת אומץ להמשיך לספר את הסיפור.
הרבה בזכותו, קיבלתי את האומץ לצלם לכתבת הגמר שלנו את “דסק ניר-עם” (כפי ששגיא כינה אותו וכך הוא מכונה עד עצם היום הזה), סיפור אישי על המשפחה שלי. פצע משפחתי שארע לפני הרבה שנים שלא דיברו עליו בבית של סבא וסבתא שלי. הקשיים שאתה חווה כשאתה מביא סיפור אישי, משפחתי, הם רבים. מצד אחד אתה עיתונאי שאמור לשמור על מרחק “מהצד”, ומצד שני אתה חלק מהסיפור, חווה את הקושי של המשפחה שלך. בתהליך הזה, שהיה לי קשה מאוד, שגיא נהג לומר לי שכעיתונאי, אם אתה לא יכול לחוות את הסיפור של המרואיין שלך בעצמך, עד כדי לרצות להיות בצד שלו, מוטב שלא תספר את הסיפור שלו בכלל. ושחשוב לזכור שהרגע הטלוויזיוני הוא בדיוק השלב בריאיון שבו אתה מתחיל לבכות, וכמובן שאין להעז לכבות את המצלמה ברגעים כאלה, גם אם אתה שוחה בדמעות.
שגיא דאג שכל פריים שנצלם יוכנס לכתבה שלו במהדורה בטלוויזיה, עם פירגון ענק לתלמידים שכל כך אהב. תמיד הוא ידע לשים אותנו בפרונט – ועל כך נהיה תמיד מלאי הערכה
שגיא, לימדת אותנו “לרקוד” עם המצלמה ועם חדר העריכה ולהאמין שהעיתונות היא סוג של אומנות. לאט-לאט למדנו שפחד מתמוגג מהר כשאתה מאחורי המצלמה, ושמקצוע העיתונאי, במיוחד בדרום, במקום שבו הקסאמים לא מפסיקים ליפול, הוא שליחות, גם אם הוא דורש לפעמים טיפה של אומץ.
בלילות היינו עולים על הדיונות בשביל לצלם שיגורים של קסאמים בשמי העוטף – וזה היה שנים לפני כיפת הברזל של היום. שגיא דאג שכל פריים שנצלם יוכנס לכתבה שלו במהדורה בטלוויזיה, עם פירגון ענק לתלמידים שכל כך אהב. תמיד הוא ידע לשים אותנו בפרונט – ועל כך נהיה תמיד מלאי הערכה.
היום, כאמא לשלושה ילדים המתגוררת בעוטף במציאות כל כך מורכבת, אני יכולה לומר לך, שגיא, שהרבה מ”המורה” שהיית הולך איתי עד היום. חוויות קטנות וגדולות. מה שבעיקר יישאר איתי זה שאם יש “צבע אדום” ואני נדרשת להכניס לממ”ד שלושה ילדים קטנים בפחות מ-15 שניות – משימה באמת בלתי אפשרית – אני פשוט צריכה לדמיין שאני מאחורי מצלמה.
דנה מזרחי בראודה היא בוגרת מסלול עיתונות טלוויזיה במחלקה לתקשורת, ולמדה בין השנים 2009-2006
