לפני כארבע שנים, החלה קארין סילבר – בת 27 מראשון לציון – לשים לב לתסמינים משונים בגופה. “אני נמצאת בזוגיות כבר שבע שנים, מעולם לא חוויתי כאבים בעת קיום יחסים אך לאחר שאני ובן הזוג נפרדנו וחזרנו התחלתי להרגיש שכל פעם שאנו מנסים לשכב זה כואב ולא מצליח. חשבתי שאולי בגלל הפרידה משהו בגוף שלי עצור, אבל זו לא הייתה הבעיה”. קארין הלכה לרופאת נשים כדי לאבחן את הבעיה, אך זכתה לדבריה לתשובה מזלזלת – שגרמה לה לחשוב שהבעיה היא בה. “היא אמרה לי לשתות כוס יין ולהשתחרר ושזה יעבור עם הזמן. אני יושבת מולה מסבירה לה את הבעיה האינטימית שלי, הרגע חזרתי לזוגיות עם בן אדם שאני מאוד אוהבת ואני מתוסכלת מהמצב, והיא אומרת לי שאני צריכה להשתחרר. לפרוטוקול, הבעיה לא עברה גם עם כמה כוסות יין”, היא אומרת.
לדברי קארין, אף רופא לא הצליח לתת לה את האבחנה הנכונה, בין היתר משום שנטלה גלולות למניעת היריון שטשטשו חלק מתסמיני המחלה. “עד שלא הגעתי למיון כמה פעמים מאותה הסיבה אף רופא לא קישר שככל הנראה מדובר באנדומטריוזיס”, היא אומרת.
אנדומטריוזיס היא מחלה כרונית, שבה תאים דומים לתאי רירית הרחם שנושרת בזמן המחזור החודשי של נשים, נמצאים גם מחוץ לרחם האישה ונושרים באזורים כמו האגן והחלל הבטני. כתוצאה מכך, נוצר תהליך דלקתי שבא לידי ביטוי בין היתר בכאבים קשים ובהחמרת תסמיני הווסת. המחלה פוגעת באחת מתוך עשר נשים, ויותר מ-150 מיליון נערות ונשים בעולם סובלות ממנה. בשל המודעות הנמוכה למחלה, היא לרוב מאובחנת באיחור רב – לאחר שנים ארוכות של סבל שעוברות אותן נשים.
רעות נונה למשל, בת 28, מספרת שהיא סובלת מהמחלה עוד מגיל 13, ולא הצליחה לנהל שגרת חיים נורמטיבית. “היו לי מחזורים מאוד מאוד קשים – כאבים בלתי נסבלים, הגעה למיון, דימומים קשים וחומר בברזל. הייתי מתקפלת מכאבים, מתעלפת, בטירונות בצבא התעלפתי שש או שבע פעמים וכדורי ברזל כבר הפסיקו להיספג לי בדם”. באיחור של 12 שנים, רעות מספרת כי קיבלה אבחון למחלת האנדומטריוזיס. כעת, היא מבקשת למסור לנשים הסובלות מכאבים לפנות לרופא מומחה ולהתעקש. “תבקשי מרופא הנשים שלך הפניה למומחה, יכול להיות שיש שם לכאב הזה ואפשר להקל עליו”.
גם אור מושקוביץ, בת 18, מבקשת להעלות את המודעות למחלה, והקדישה את פרויקט הגמר שלה בבגרות באמנות לנושא. “אני סובלת מהמחלה הזאת ומגדירה אותה ‘שקופה’ – היא לא במודעות מספיק, ומטרת הפרויקט שלי הייתה לספר עליה בדרך נגישה ופתוחה כמו ציור”, היא אומרת. בתור נערה, מושקוביץ מספרת שסבלה במשך שנים מזלזול במחלה, אפילו במערכת החינוך. “באוגוסט בשנה שעברה קיבלתי אישור סופי – הבנה גם מצד הרופאים שאני לא ממציאה סיפור, שהכאב הוא אמיתי ומוחשי ושיש לו שם”. היא עברה טלטלה כשהבינה שהמחלה היא כרונית – לכל החיים – כאשר הציורים והפרויקט הם חלק מתהליך ההשלמה שלה עם המחלה.
“עברתי כל כך הרבה רגעים ושלבים עם עצמי מאותו הרגע שקבעתי תור למומחה ועד היום, אבל הפרויקט השפיע עליי וגרם לי להפנים”, אומרת מושקוביץ. “היו ימים שהייתי חייבת לעצור שניה את התהליך, הכאבים, הייאוש, החולשה אבל הסיפורים מאחורי הציורים שלי והבנות שנתנו לי השראה עזרו לי לתהליך היצירה”.
