“התקשורת לא מתעסקת במשבר האקלים בגלל שהתקשורת בורה. קשה לי להגיד את זה על חבריי, אבל רמת ההבנה שלהם לגבי הנושא הזה היא מאוד נמוכה. זה נתפס כמשהו רחוק, שהוא לא מאוד מאוד אקטואלי, והתקשורת כאן מתעסקת רק במה שכאן ועכשיו. אגב, כמו הפוליטיקאים”.
כשהציטוט הזה נשמע מפיה של מיקי חיימוביץ’, הוא מקבל משנה תוקף: היא מכירה את שתי המערכות רבות הכוח הללו – התקשורת והפוליטיקה – היטב ומבפנים. חיימוביץ’ (59) הגישה במשך שנים את שתי מהדורות החדשות המובילות בישראל, תחילה בערוץ 2 (כיום חדשות 12) ולאחר מכן בערוץ 10 (כיום חדשות 13). לאחר כשלושה עשורים בלב העשייה התקשורתית קפצה חיימוביץ’ למים הסוערים של הפוליטיקה, הצטרפה למפלגת “חוסן לישראל” של בני גנץ, נבחרה לכנסת ברשימת כחול לבן וכיהנה במשך כשנתיים בבית המחוקקים, בין השאר כיו”ר ועדת הפנים והגנת הסביבה וכסגנית יו”ר הכנסת.
בשבוע שעבר הגיעה חיימוביץ’ למכללת ספיר כדי לשוחח עם הסטודנטים לתקשורת על הנושא הקרוב ללבה יותר מכל – הפעילות למען הסביבה ומשבר האקלים. בריאיון ל”ספירלה”, סיפרה חיימוביץ’ על הקשר בין משבר האקלים לבין החלטתה לפרוש ממערכת החדשות; על חווייתה האישית כחברת כנסת – כמי שהצטרפה לפוליטיקה בתקווה לשנות את ההתנהלות בנוגע לנושאים הסביבתיים – ומדוע אינה רוצה לחזור לשם.
איך בעצם התחיל השינוי שעברת, מהתקשורת לעשייה הסביבתית?
“כשפרשתי מהחדשות ב-2011 החלטתי שאני רוצה לעשות פסק זמן מהתקשורת. ואז עלה הרעיון שאוביל את יוזמת ‘יום שני ללא בשר’ בישראל”
את המיזם, שקרא לציבור להימנע מאכילת בשר פעם בשבוע, הוביל אז בבריטניה פול מקרטני. “פול דיבר אז על ההשלכות הסביבתיות של משק החי. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הקשר בין התעשייה הזו לבין ההתחממות הגלובלית, שהוצג גם בדוח שפרסם האו”ם באותו הזמן. חוץ מההיבט הסביבתי, יש גם את החמלה כלפי בעלי החיים והקטנת סבלם. זו הסיבה שבזכותה אני צמחונית כבר שלושים שנה וטבעונית עשר שנים”.
מסלול חייה של חיימוביץ’ הלך והתעצב סביב אקטיביסטיות סביבתית. עוד בשנים שבהן משבר האקלים היה נושא שנדמה שעניין רק מדענים, הקפידה חיימוביץ’ לנצל את הבמה שקיבלה בטלוויזיה לתחקירים ולתוכניות ששמו דגש על הסביבה ועסקו בנושאים כמו מיחזור, פלסטיק בים ותרבות הצריכה.
“הגעתי למשרד להגנת הסביבה. חשבתי שנעשה קמפיין ביחד והם יעזרו לי. כולם הנהנו בראשיהם ואמרו ‘כן כן, חשוב מאוד, אבל אין לנו כסף’. הבנתי שאני צריכה לעשות את זה לבד”
ניכר בדיבורה כי הנושא בוער בה. היא מספרת בתסכול על הרגע שבו התנפצה בועת התמימות, כשהבינה לדבריה שאף שיש מודעות מסוימת לסכנה האורבת למין האנושי, אין בכוונת הגופים האחראים לטפל בה: “הדבר הראשון שעשיתי היה לקבוע פגישה במשרד להגנת הסביבה כי חשבתי שאם אני אבוא ואספר להם על ההשלכות הסביבתיות, נעשה קמפיין ביחד והם יעזרו לי. הגעתי לשם עם מצגת שמבוססת על הדוח של האום, כולם הנהנו בראשיהם ואמרו ‘כן כן, חשוב מאוד, אבל אין לנו כסף’. הבנתי שאני צריכה לעשות את זה לבד. בסיוען של עוד שתי נשים, התחלנו את ‘יום שני ללא בשר’ כיוזמה עצמאית, כפי שנעשה בעשרות מדינות נוספות”.
העדת בעבר כי נכנסת לפוליטיקה בתקופה לא פשוטה, האם עכשיו, כשיש ממשלת שינוי, תרצי לחזור ולנסות להשפיע על משבר האקלים מהכנסת?
חיימוביץ’ שוקלת את תשובתה ולבסוף, אחרי כמה שניות של מחשבה, היא עונה: “יכולתי לעשות זה והחלטתי שלא. אני שמחה שאני בחוץ, אני חושבת שאני יכולה להשפיע יותר מבחוץ ועושה את זה. אני מקווה שאולי בקונסטלציה אחרת זה אולי יקרה אבל אני די מסופקת. את שלי ניסיתי ומיציתי. הכנסת הזאת היא כנסת מאוד מאוד קשה. עם כל זה שיש ממשלת שינוי והליכוד באופוזיציה, עדיין השבריריות של הממשלה וההרכב האקלקטי שלה מאוד מקשה לעשות מהלכים דרמטיים”.
“יש היום יותר חברי כנסת סביבתיים ממה שהיו בתקופה שבה כיהנתי. הייתי אז די לבד. במשרד להגנת הסביבה יושבת כיום שרה שהיא הרבה יותר בעניינים – תמר זנדברג הגיעה לתפקיד הזה כי רצתה בו, ויש לה הרבה יותר ידע בנושאים הסביבתיים מכל שר אחר שכיהן לפניה במשרד הזה. אבל עדיין המשרד עצמו הוא קטן, חלש, עם פחות מדי השפעה בממשלה. אם היה מופעל לחץ ציבורי נוסף ניתן היה לקבל עוד תקציבים לטיפול במשבר האקלים. אבל מי שנותן עדיין את הטון זה משרד האוצר”.
“המשרד להגנת הסביבה קטן, חלש, עם פחות מדי השפעה בממשלה. אם היה מופעל לחץ ציבורי נוסף ניתן היה לקבל עוד תקציבים לטיפול במשבר האקלים. אבל מי שנותן עדיין את הטון זה משרד האוצר”
מה החשיבות של משרד האוצר בהתמודדות עם משבר האקלים?
“זה משרד שלא מבין את משבר האקלים! זה היה אחד התסכולים הכי גדולים שלי כחברת כנסת, להתעמת עם רפרנטים ממשרד האוצר שפשוט לא מבינים את הסיפור הכלכלי הגדול. אם נמשיך להתעלם ממשבר האקלים, הנזקים שיהיו יעלו למשק הרבה יותר ממה שנדרש מאיתנו היום כדי להיערך. אם נגביר היום את קצב המעבר לאנרגיות מתחדשות, למכוניות חשמליות – כל הדברים שאנחנו חייבים לעשות – בסופו של דבר זה ישתלם לנו”.
לגבי חזרה לפוליטיקה פסקת נחרצות שלא, מה לגבי חזרה לעולם התקשורת?
“אני לא ממש משתוקקת לכך, אבל לא יודעת, יכול להיות שזה יקרה. אני מנסה לבדוק איך דרך התקשורת אוכל להשפיע יותר”.
“משרד האוצר לא מבין את משבר האקלים! זה היה אחד התסכולים הכי גדולים שלי כחברת כנסת, להתעמת עם רפרנטים ממשרד האוצר שפשוט לא מבינים את הסיפור הכלכלי הגדול”
מאז שפרשה מהכנסת חיימוביץ’ עומדת בראש מרכז השל לקיימות ובין פעילויותיה הרבות עוסקת גם בהסברה. יש לה ביקורת קשה על התנהלות העיתונאים והפוליטיקאים בפני איום כל כך גדול: “יש להם חוסר הבנה לזה שמשבר האקלים ישפיע על מדינת ישראל הרבה יותר מאשר במקומות אחרים. הם לא מבינים שמדובר באיום ביטחוני אסטרטגי על מדינת ישראל”.
חיימוביץ’ מתכוונת בדבריה לתחזית הקודרת שפירסם ה-IPCC (הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים), שלפיה כשליש מאוכלוסיית העולם תמצא עצמה ללא בית כתוצאה מהמשבר הסביבתי, ותוגדר כפליטי אקלים. בשל מיקומה הגיאוגרפי, בין אפריקה לאירופה, ישראל נתונה בסיכון גבוה יותר שכן היא חולקת גבולות עם מדינות שבהן עליית הטמפרטורה תהיה גבוהה יותר ושמירה על הגבולות תהווה אתגר לא פשוט.
מדוע כל כך חשוב שהציבור יהיה יותר מעורב ומודע למשבר האקלים?
“זה סוג של מעגל סגור – התקשורת לא מתעסקת במשבר האקלים כי היא חושבת שזה לא מעניין את הציבור, הציבור לא שומע על המשבר כי התקשורת לא מתעסקת בזה ואז הוא לא מעודכן. אם נגיע לציבור רחב יותר, התקשורת תבין שזה מעניין אותו, שיש לזה רייטינג ואולי תתעסק בזה יותר. אם התקשורת תתעסק בזה יותר, אז גם הפוליטיקאים יתייחסו לזה יותר ברצינות, זה מעגל שחייבים לנצח אותו כי כרגע זה לא קורה”.
כשאת חושבת על העתיד, עם כל מה שאת יודעת על משבר האקלים, את רואה איזושהי תקווה?
“בסופו של דבר יכול להיות שאנחנו מקרבים את הכיליון של המין האנושי , הכדור עוד ישרוד אחרינו אבל אנחנו אולי לא נהיה פה. אז לא, אני לא מאוד אופטימית, אבל אין לנו פריווילגיה להתייאש. אני לא מתכוונת לוותר ולא להתעסק בזה רק בגלל שהכל נראה פסימי. אני דואגת לילדים שלי. זאת הסיבה שהפכתי להיות אקטיביסטית. אם יום אחד הילדים והנכדים שלי יבואו וישאלו, אמא, סבתא מה עשית? לפחות אוכל להגיד שעשיתי את כל מה שיכולתי. אני חושבת שזה מה שהפוליטיקאים והמנהיגים צריכים לשאול את עצמם. הם לא עושים את ה-Best שלהם, את המקסימום, הם מתעלמים מהדבר הזה”.
“אני דואגת לילדים שלי. זאת הסיבה שהפכתי להיות אקטיביסטית. אם יום אחד הילדים והנכדים שלי יבואו וישאלו, אמא, סבתא מה עשית? לפחות אוכל להגיד שעשיתי את כל מה שיכולתי”
מדוע לדעתך יש אטימות מסוימת בציבור כלפי הנושא הזה?
“כי זה איום כל כך גדול ומפחיד שנורא קשה לאדם הממוצע להתמודד איתו. בעצם כל האיומים שמתייחסים אליהם היום כאיומים קיומיים – מלחמות, משברים כלכליים, הקורונה – הכל זה רק הפרומו. כלום לעומת הדבר הגדול שמגיע”.
“התקשורת לא מתעסקת במשבר האקלים כי היא חושבת שזה לא מעניין את הציבור, הציבור לא שומע על המשבר כי התקשורת לא מתעסקת בזה ואז הוא לא מעודכן”
מה המסר שלך לסטודנטים של מכללת ספיר?
“קודם כל להפוך את המכללה לירוקה. בכל מה שאפשר, תאמצו אורח חיים סביבתי. באופן אישי זה אומר קודם כל להפחית את צריכת הבשר. לנסוע כמה שיותר בתחבורה ציבורית, לצרוך פחות. להיות מושכלים במה שקונים ואיפה קונים. ובעיקר כצעירים מה שצריך זה לדבר הלאה. לדבר על זה בארוחות המשפחתיות, לדבר עם המרצים, לדרוש מהאוניברסיטאות ומהמכללות לא להשקיע את הכסף בדלקים מאובנים. להיות קול רם בנושא הזה. לתבוע מהמכללה תשובות. כל פוליטיקאי שמגיע לקמפוס – לשאול אותו על זה. כל פוליטיקאי. גם אם הוא בא לדבר על רווחה, צריך לשאול אותו על משבר האקלים”.
