שלוש שנים אחרי מותו הטראגי של רון עובד ז”ל, בתאונה מחרידה שאירעה במהלך יום גיבוש לחטיבת הצנחנים, רוחו עדיין ממשיכה להעניק השראה לכל מי שזכה להכיר אותו – ולרבים ששמעו על סיפור חייו רק לאחר שנהרג.
רון גדל והתחנך בקיבוץ פלמחים, וכשהתקרב מועד הגיוס החליט לנסות ולהתקבל לחטיבה האדומה. בבוקר ה-11 באפריל 2019 הסיע אותו אביו מוטי אל תחנת הרכבת. “רון מאוד התרגש לקראת הגיבוש”, נזכר האב בריאיון ל”ספירלה”. “הוא ירד מהרכב וחיבקתי אותו. אמרתי לו שייהנה מהגיבוש ושיצליח. כמובן שלא דמיינתי שזה החיבוק האחרון”.
רון ושאר הנערים עלו על אוטובוס שהסיע אותם למחנה שפיפון שליד יער להב בדרום, שם נערך יום הגיבוש לחטיבה. כשהגיעו אל המחנה ירדו הנערים מהאוטובוס. חלקם הלכו לנוח באוהל. זמן קצר לאחר מכן התרחש האסון: נהג האוטובוס הלך לשירותים, השאיר את המנוע פועל, ולא שם לב ששכח להרים את בלם היד. האוטובוס החל להידרדר לעבר האוהל שבו נחו הנערים. חבריהם שהיו בחוץ והבחינו בנעשה ניסו להזהיר אותם, אך האוטובוס הריק שעט אל האוהל, דרס למוות את רון ופצע עוד חמישה נערים נוספים.
“בשבע בערב דורית אשתי שמעה שהייתה תאונה בבא”ח צנחנים והתקשרה אליי”, נזכר האב בכאב. “בסביבות אחת עשרה בלילה הגיעו אלינו נציגי צה”ל והודיעו לנו שהתרחשה תאונה. נסעתי לאבו כביר לזהות את רון. באחת בלילה התקשרתי לדורית ואמרתי לה שזהו, רון לא חוזר”.
הנהג הועמד לדין באשמת גרימת מוות ברשלנות. לאחר האסון נערך תחקיר פיקודי, אך לאחר שנמצאו פערים בינו לבין מה שהעלתה חקירת המשטרה הצבאית – ובתום מאבק של משפחת עובד – החליט הרמטכ”ל אביב כוכבי להקים ועדת חקירה שתבחן את נסיבות התאונה.
“מה שהפריע לי זה חוסר לקיחת האחריות של כל המפקדים המעורבים. כל יום המיון התנהל בצורה לקויה”
ממצאי הוועדה החקירה העלו כי האופן שבו נוהל יום הגיבוש הראשון היה לקוי. “התקלה המרכזית באירוע זה נוגעת ביסודיות ובדייקנות של קריאת הפקודות ומימושן. כתוצאה מכך התרחשו מספר שגיאות נגררות בניהול יומו הראשון של המיון”, אמר הרמטכ”ל. רב-אלוף כוכבי החליט כי מפקד חטיבת הצנחנים, מ”מ קצין חי”ר וצנחנים ראשי ומפקד בסיס האימונים החטיבתי בעת האירוע, יינזפו פיקודית וקידומם יעוכב. מפקד האוגדה בזמן האסון נקרא לשיחה פיקודית.
משפחתו של רון התריעה כי מסקנות התחקיר הפיקודי לקו בחסר. “אני בעצמי איש צבא והבנתי שהחקירה מתקדמת לכיוון מאוד רשלני ולא רציני”, מסביר מוטי. “ניהלתי מאבק שנמשך שנה וחצי מול כל המערכת הצבאית כולל הרמטכ”ל. עד שבסופו של דבר, בעזרת המפצ”ר (מפקדת הפרקליט הצבאי הראשי – כ”פ) הוקמה ועדה שנייה שמאששת את כל מה שטענתי. מה שהפריע לי זה חוסר לקיחת האחריות של כל המפקדים המעורבים. כל יום המיון התנהל בצורה לקויה”.
“החברים של רון רצו בתחילה לעשות מעגל גולשים לזכרו בים, אבל דורית הציעה שנעשה טורניר כדורעף חופים. קראנו לטורניר ‘טורנירון’ והוא נערך מאז מדי שנה בסוף הקיץ”
“איך ממשיכים לחיות אחרי אובדן ובחוסר כל כך גדול?”, מסביר מוטי את תפיסת העולם שעל פיה הוא חי מאז האסון. “הדבר הראשון הוא להחליט! לבחור שרוצים לחיות, בנחישות שאפיינה את רון, בדיוק בדרך שבה הוא היה בוחר”. בשלוש השנים האחרונות מנציחה המשפחה את זכרו של רון במספר דרכים: “הקמנו את מצפה רון בפלמחים, הצופה על החוף שבו בילה המון במהלך חייו הקצרים. אחת לשנה מתקיים טורניר כדורעף חופים ופעילות ספורטיבית לזכרו.
למה בחרתם להנציח אותו באמצעות הטורניר הזה?
“הספורט והים היו חלק חשוב מחייו של רון לפני הצבא, ולכן כשחשבנו על דרך להנציח אותו עלה הרעיון של אירוע ספורט על חוף הים. החברים של רון רצו בתחילה לעשות מעגל גולשים לזכרו בים, אבל דורית הציעה שנעשה טורניר כדורעף חופים. קראנו לטורניר ‘טורנירון’ והוא נערך מאז מדי שנה בסוף הקיץ. אחרי שנתיים, כשראינו שהטורניר הביא הרבה אנשים לחוף פלמחים, הבנו שזו הייתה הבחירה הנכונה.
“לטורניר משתתפים באים עם אנרגיות טובות ושמחת חיים – כפי שרון היה. החיוך התמידי, המחשבות הנקיות והטהורות, חוש ההומור המיוחד, הרוך, התום, הדרך המופלאה שבה הוביל את עצמו להצלחות ולהישגים. בלי להרים את הקול, בלי לריב, עם המון עוצמה ובלי טיפת כוחנות”.
ואיך נולד הרעיון להקים את המצפה?
“רון והחברים שלו היו גולשים בים ואחר כך יושבים שם לשתות בירה ביחד, מול הגלים. חבר של רון הגיע אלי עם הרעיון ואמרתי לו שאני אדאג שהוא יקרה. הרבה אנשים התגייסו למשימה הזאת והמצפה הוקם”.
נתקלתם בקשיים בהקמת המצפה?
“לא היו קשיים כי עשינו את זה בשטח של קיבוץ פלמחים ולכן נחסכו מאיתנו בירוקרטיות. חברי הקיבוץ וחברים מאוד טובים שלי עזרו, ובהם חבר שהוא גם אדריכל כשרוני. אם היינו מבקשים להקים את המצפה בשטח של שמורת פלמחים – לדעתי לא היינו מצליחים לעשות את זה עד היום”.
גיא, חברו הטוב של רון ז”ל, מספר על הגעגוע שלא נגמר: “מאז שרון נהרג כל יום הוא מבחינתי כמו יום הזיכרון. גדלנו יחד, ממש מגיל שנתיים מהגן לבית ספר יסודי, חטיבה ותיכון. זכיתי להכיר מלאך. ידוע שאלוהים לוקח את הטובים, הפעם הוא לקח את הכי טוב”.
מוזמנים לבקר בעמוד הפייסבוק שהוקם לזכרו של רון – כאן
