ששון שרה. צילום: אביגל הילה ריבקין
ששון שרה. צילום: אביגל הילה ריבקין

עם סיפורים דווקא כן קונים במכולת

המכולת של ששון שרה בשדרות היא הרבה יותר ממכולת – היא מקום עלייה לרגל. מי שבא לקנות בה משהו מרוויח שיחה, עצה טובה, או כוס משקה מרענן באמצע היום. לששון, שמקבל בחיוך את המבקרים, יש אוזן קשבת ולב רחב, ויש גם הרבה מה לספר – על העיר שדרות שאליה הגיע כילד קטן בן 6, על הקרבות הקשים במלחמת יום כיפור ומראות החללים שלא עוזבים אותו, על החיים בצל המצב הביטחוני בעוטף עזה ועל החזון החינוכי שרצה להגשים בעיר. מערכת ספירלה מצדיעה לוותיקי שדרות ושער הנגב – כתבה שלישית בסדרה

לא קל לראיין את ששון שרה בן ה-62, בעל המכולת הפינתית שהפכה לאחד מסמלי ההיכר של שדרות. בכל רגע עוברים ושבים לוחצים את ידו, מתייעצים עמו או סתם מגיעים ללגום בירה קרה על כיסאות הפלסטיק בחוץ. הוא נשוי לענת ואב לארבע בנות ובן, למד הוראה במכללת אחווה ותואר ראשון במדעי החברה והרוח במכללת ספיר, מתגורר בשדרות מגיל 6 ועובד במשרה מלאה בעסק המשפחתי.

לכתבות נוספות בסדרה:

"יש לי הרבה זיכרונות טובים", הוא פותח את השיחה, "אבל קודם כל חשוב לי להתייחס למצב החברתי שהיה הרבה יותר טוב ממה שקורה היום. לנו לא היו אייפונים להתעסק בהם כל היום, הכל היה הרבה יותר פשוט ויחד עם זאת – הרבה יותר משמעותי. לקחתי חלק בהרבה חוגים לאחר שעות הלימודים, כמעט כל יום היה לי חוג: דרמה, ג'ודו, מחול או שירה בציבור שנקראה בזמנו 'מועדון זמר'. אנחנו הזייפנים היינו יושבים בשורות האחוריות, כדי שלא ישמעו אותנו, שלא נהיה בפוקוס", הוא נזכר בחיוך.

ששון שרה (צילום: אביגל הילה ריבקין)
ששון שרה. צילום: אביגל הילה ריבקין

ששון זוכר גם את חופשות הקיץ אצל סבו וסבתו בקריית אתא: "בגלל התחבורה הלא-סדירה, לא היה דבר כזה לנסוע ליום-יומיים, היינו נוסעים לחודש, לפעמים אפילו לחודשיים. היה בלתי אפשרי להסתמך על לוחות הזמנים של התחבורה הציבורית אז הייתי מכין תיק, לוקח בקבוק מים ומקווה שיהיה לי מזל והאוטובוס יגיע מוקדם. יכולתי לחכות 3 שעות וזה היה מקובל. הביקור אצל סבא וסבתא היה פרויקט של ממש, אבל גם הקשר המשפחתי היה שונה, חזק יותר, הכבוד היה הבסיס ואני שמחתי לעזור לסבא בכל מה שצריך, בעיקר אהבתי לקחת קרח מהרכב שהיה מגיע לפעמים בבוקר, עם הפעמון שלו. היינו שוברים בלוק ומכניסים אותו למקרר, זה אולי נשמע עניין של מה בכך, אבל את צריכה להבין שכולם הסתערו על הקרח, זה הרגיש כמעט כמו קרב".

הצניעות מככבת בזיכרונותיו: "בשנות ה-70 לא היו כל כך הרבה סוגי גלידות כמו עכשיו, היו ארבעה-חמישה סוגים. היום? אני לא מצליח להכניס את כל הסוגים למקרר. באותם ימים היה רק אשל, לבן ושמנת, אם לא טעים לך – שים סוכר או ריבה. יום אחד חזרתי מבית הספר ועברתי בחנות כדי לקחת מפתח הביתה ואימא שלי אמרה לי שיצא משהו חדש – 'פריגורט'. היא אמרה לי להיכנס ולקחת אחד כדי לטעום, כל יום הייתי לוקח טעם אחר, זה באמת היה עניין רציני. לדברים היה ערך ושום דבר לא היה מובן מאליו – היום צעירים מפונקים ולא מסוגלים לקחת אחריות".

"נשארנו 8 מתוך 48"

טרם גיוסו טס ששון למשלחת לצרפת ובלגיה מטעם מועדון הזמר. הוא מספר שייצג את ישראל ולא האמינו לו שהוא זה שעתיד להגן על המולדת: "הוא הולך לשמור על ישראל?! תראו את הבייבי-פייס שלו!", הוא מספר בחיוך שמסתיר כאב גדול, כזה שהופך ילד עם 'בייבי-פייס' למבוגר עם פנים חתומות. "הייתי בסיירת שריון, לצערי גם השתתפתי במלחמות", הוא נזכר, "השתחררתי בפברואר 73' וכמה חודשים לאחר מכן, במאי, זומנתי למילואים. באוקטובר פרצה המלחמה. כבר במאי אמרו לנו שיהיה חם, ידעו על זה שתהיה מלחמה (מלחמת יום כיפור – א. ה. ר. )".

"מעבר להיתקלויות עם כוחות וקרבות מטווח אפס, יש הרבה זיכרונות טראומתיים מאוד", ממשיך ששון, "הכי חזק זה מהפריצה ב-14 לאוקטובר. אותו ערב הייתי בגדוד סיור של אוגדה 143 של אריק שרון. דבר ראשון, אין תיעוד של הגדוד הזה כי שני מג"דים שלנו נהרגו, המ"פים שלנו נהרגו, בסופו של דבר נשארנו 8 מתוך 48. היו אומרים לנו 'תפתחו שלשות' – אז היינו צוחקים, עומדים כולנו בטור כדי שיחשבו שאנחנו הרבה.  ראיתי את אחד הנגמ"שים שלנו נפגע ונשרף, אנשים צעקו ופחדו להתקרב כדי לחלץ את הלכודים. רק אחד עשה את זה, ודרך אגב הוא לא קיבל על זה לא צל"ש ולא כלום, היחיד שנכנס לנגמ"ש, זרק משם אנשים בוערים: פצועים, גופות, היה קשה לדעת. הוא צעק 'אם אין לך איך לכבות אותם – תזרוק עליהם חול'. הנגמ"שים שהיו לנו, סתם כדי לסבר את האוזן, היו הנגמ"שים מהסוג שהתפוצץ בצוק איתן. לא היו לנו אכזריות וכל זה. זה מה שהיה ואין מה לעשות, עוד חשבנו שזה טוב. לפני כמה זמן ראיתי את הבחור שחילצו מהנגמ"ש, אני עזרתי לכבות אותו. עכשיו אני יודע שהוא עבר 89 ניתוחים פלסטיים, והוא אמר לי שמחכים לו עוד ניתוחים פלסטיים בגרמניה. היו לו פנים יפות, 'בייבי פייס'… אבל הוא אומר על עצמו שהוא ניצל, כל יום מודה על הטוב, שיש לו ידיים ורגליים".

"ששון שרה חי!"

יש גם זיכרונות שגורמים לו להתרעם. "אני זוכר גם שכשהייתה הפוגה והגעתי לאחת המפקדות שם, הלכתי לשק"ם, רציתי לאכול ולשתות משהו. פגשתי חבר שהיה לי מהאפסנאות והוא אמר לי 'תראה איך אתה נראה', אמרתי לו – 'אתה רואה רק את המדים, אתה לא יודע איך נראים הלבנים שלי', שהיו ספוגים בזיעה ואבק. הלכתי איתו לאפסנאות וחשכו עיניי! אני רואה אפסנאים מסתובבים עם סרבלי טנקיסטים חסיני אש, ואני רואה אצלנו חברה על הנגמ"שים עם דגמ"חים! ריבונו של עולם מה אתם נורמלים?! הסרבל הזה יכול להציל חיים! אם אדם נשרף, הכוויה יכולה להיות פחות חמורה, מה אתם עושים? בשביל הפוזה?". ששון ממשיך לספר שקצין שלישות שנכח במקום שמע את הצעקות וקרא לו: "הוא אמר לי 'דבר ראשון, אתה נעדר' ותיקן את הדו"ח – ששון שרה חי!", הוא מכריז בתיאטרליות ומחייך, "אחר כך הוא שאל אותי על אנשים שאני מכיר, מה קרה איתם, עניתי לו מי נהרג איפה, תיארתי לו כל מה שידעתי".

ששון לוקח נשימה עמוקה, קצב דיבורו הופך איטי יותר, כמעט שוקל כל מילה. "באותו יום, ב-1 בלילה העירו אותי וביקשו ממני לנסוע לרפידים לזיהוי חללים. היו כאלה שלא רצו ללכת, כי זה היה מחזה קשה מאוד, אני הסכמתי. אבל קצין השלישות אמר לי 'אם לא תדבר ברור, לא יהיה למשפחה שלהם מקום לבכות בו, יקברו אותם בקבר אחים ואף אחד לא יידע מי זה, תהיה ברור. תהיה החלטי'. אני לא אשכח את המילים האלה עד יום מותי. הגעתי לשם עם עוד מישהו שבכלל התמוטט כי הוא היה בנגמ"ש עצמו. אחרי שעזרנו לו צחקתי:  'תגיד, באתי לטפל בך או לזהות חללים?' – מן הומור שחור כזה, ככה התמודדנו. בסופו של דבר עזרתי לשני הרבנים שהיו שם לקבוע את זהותם של שלושה חללים. חלק לא הצלחתי לזהות, חלק פשוט לא הכרתי. זו הייתה חוויה טראומתית, כמו בית מטבחיים, גופות של אנשים, חלקם בארגזים… מראות מחרידים. עברו 40 שנה ואני מדבר איתך על זה כאילו זה היה אתמול".

"היינו עושים הרבה ימי מילואים, משהו כמו 90 ימים בשנה, לא היינו עושים בעיות כמו עכשיו. במילואים היו מדברים על הכל; חברות, בילויים, אבל תמיד מגיעים לדבר על המלחמה ההיא. לא היה יום מילואים אחד בלי שדיברנו על המלחמה. וכל אחד ידע להגיד בדיוק איפה הוא היה ומה היה איתו. זה תמיד חוזר אליך כאילו זה קרה רק עכשיו. אלה גם דברים שממשיכים איתך. אני למשל, עד היום הולך עם גופיות, חבר'ה צעירים לא הולכים עם גופיות כותנה. זה הרגל מהצבא, תמיד אני הולך עם גופיה מכותנה, זה סופג את הזיעה".

(צילום: אביגל הילה ריבקין)
שרה מספר על ימי המלחמה. צילום: אביגל הילה ריבקין

אולי דווקא הזיכרונות הכואבים האלו, הם שמשאירים את ששון שרה בשדרות, למרות המצב הביטחוני המעורער באזור. "אין ולא הייתה לי אפילו שנייה אחת של משבר. המצב פה לא משפיע עליי באופן חמור כל כך, אני אישית לא מרגיש את הלחץ, אבל הבת שלי תמיד הייתה במקלחת כשהייתה אזעקה, אז היא קצת בחרדה. מה לעשות? בניתי מקלחת ממוגנת".

מה משאיר אנשים בשדרות למרות המצב?

"לא כיפת ברזל זה בטוח", הוא צוחק. "אצלנו זה 15 שניות, אז היא לא עוזרת. אני אתן לך דוגמא מהחיים שלי, שתביני מה זה שדרות: עשינו מילואים בעזה, היה חם ולח כי זה היה על הים. בשעה 12 כולם התכוונו ללכת לארוחת צהריים ואני רציתי לחזור הביתה. 'אתה הולך ומשאיר אותנו פה?', חברים שלי שאלו אותי. מפה לשם הזמנתי את כולם אליי. הגענו שני רכבים מלאים באנשים שצריכים להתקלח, אבל בבית הייתה מקלחת אחת. אם היינו מחכים אחד לשני היינו צריכים כבר לחזור לעלות לשמירה. מסתבר בדיעבד, שעוד בדרך, בעלה של שכנה שלי ביקש ממנה 'לדאוג לששון ולחברים שבאים איתו'. פתחו בשבילנו את המקווה שאני גר לידו, ככה כל העשרה התקלחו במקביל. עוד לא סיימנו להתקלח וכבר חיכה לנו מגש עם קפה ועוגיות מרוקאיות טובות כאלה, תוצרת בית. החברים שלי היו בהלם, הסתכלו אחד על השני ואז אחד אמר 'זה אמיתי? אני גר 20 שנה באותו בית ולא מכיר את השכנה ממול, מה קורה אצלכם, עוד לא זזנו קיבלנו מקלחות, עוגיות…". מבינה? זה הייחוד של העיר הזאת, בעיקר עד שנות ה-90' כששדרות לא עברה את ה-10,000 תושבים, כולם מכירים את כולם. אחרי שנת 91' הגיעה העלייה הגדולה והיום שדרות עומדת על 27 אלף תושבים".

העובדה ששדרות מוקפת קיבוצים ומושבים משפיעה עליה בצורה כלשהי?

"בעיקר כלכלית. תראי את מצב העסקים בנתיבות לעומת שדרות. השגשוג הכלכלי בנתיבות גדול ובשדרות הפעילות הכלכלית נמוכה מאוד. זה בגלל המחזור הכלכלי של הקיבוצים שלא מתנהל בשדרות, אפילו חשבונות הבנקים שלהם לא מתנהלים כאן, לכן גם אין כאן הרבה סניפים של בנקים, כי זה לא כמו סתם סניף של רשת, זה משהו שתלוי במחזור הכלכלי של העיר. אי אפשר להרים את הכלכלה ככה".

(צילום: אביגל הילה ריבקין)
שרה ממתין ללקוחות במכולת. צילום: אביגל הילה ריבקין

והסטודנטים שמגיעים לגור כאן, לא תורמים לכלכלת העיר?

"מבחינה כלכלית אין ספק שזה תורם, אפילו אם סטודנט קונה אצלי במכולת חפיסת סיגריות או מסטיקים. אבל התרומה העיקרית לדעתי זו האווירה הצעירה שהם מביאים לעיר, אווירה נחמדה.  מעבר לכך, סטודנטים הם חומר אנושי טוב, הם מסוגלים לשפר את המצב, זה מוסיף לחיי התרבות והחברה, נעים לראות חבר'ה צעירים. תלמידים עם קשיים מקבלים סיוע, סטודנטים הם יצירתיים, חושבים בכיוונים מיוחדים, הערך של הסטודנטים הוא לא רק ערך חומרי-כלכלי".

סטודנטים מעורבים זה טוב ויפה, אבל מה תפקיד הממשלה ביחס לשדרות? איך אתה תופס את היחס וההשקעה בשדרות מצד הממשלה?

"תראי, הממשלה משקיעה בעיר הזאת, אבל לא תמיד יודעים לנתב את זה נכון. מגיע הרבה כסף לעיר אבל הוא לא מנוצל נכון, כי זה לא נמצא בראש סדר העדיפויות של ה'קברניטים'. ב-12-14 השנים האחרונות נכנסו לפה סכומים אסטרונומיים, המרכז הזה למשל (המרכז המסחרי ליד העירייה – א.ה.ר.), נבנה ב-1958, מיליון פעם דיברו על שיקום וזה עדיין לא יצא לפועל. חבל. עוד דוגמא – בתי ספר לא יכולים להרים מגמות ברמה גבוהה כי אין מספיק תלמידים. גם אין מעוף לאנשים כאן, נשארים מקובעים לאותה שבלונה שהייתה. אני למשל הצעתי לשנות דפוס חשיבה. אם אי אפשר לפתוח מגמה יוקרתית בתיכון אחד וגם לא בתיכון אחר, אז למה לא לאחד אותם ולפתוח מגמה משותפת? ויחד עם זאת, צריך להסתכל גם על הרמות הנמוכות, המגמות המקצועיות הרי חוסלו בארץ. אי אפשר לקחת אדם שלא מסוגל לשבת 8 שעות על התחת, ללמד אותו לימודים עיוניים ולהגיד לו 'אדוני, בוא תעשה בגרות'. למה לא לעזור כשאפשר? צריך לנתב את הצעירים בכיוון שימנף אותם".

"רציתי לשנות את מערכת החינוך"

ששון שרה הוא לא רק דיבורים. לפני שש שנים קם והחליט לעשות מעשה – לרוץ בבחירות לראשות העיר. המצע שלו התמקד בעיקר בתחום החינוך, הרצון לשנות בער בו. "התמודדתי בעיקר על העניין החינוכי. מה שבדיעבד עורר אותי לפעול זו העובדה שאחי עזב את העיר לפני 25 שנה, בשביל לקדם את הילדים שלו ואת עצמו. עכשיו הבת שלו עם תואר שני בביוטכנולוגיה, הבן שלו בהייטק והמציא תוכנת סייבר שמזהה ומונעת פריצות של האקרים. בנוסף יש לו שני ילדים טייסים. ביבי נכח בסוף קורס הטייס של הבן שלו, כשהוא שמע את השם 'אריאל שרה', הוא ידע שהוא מכיר את הילד הזה. ביבי הוא גם זה שענד לו את הכנפיים ואמר לו 'אני מכיר אותך, תמסור ד"ש בבית'. אחרי כמה זמן ראיתי את ביבי ושאלתי אותו – 'תגיד, אם הילד היה נשאר בשדרות, הוא היה טייס היום?' לא קיבלתי תשובה, אבל הבנתי הכל. הבנתי שצריך לשנות את היסוד. לא יכול להיות שהבן או הבת שלי יתגייסו לצה"ל ויורידו להם נקודה בקב"א בגלל שהם משדרות. אם הוא מתאים, תנו לו מה שמגיע לו, לא לפי מקום המגורים. את זה רציתי לשנות. בסוף לא נבחרתי, התמודדתי מול בוסקילה שנבחר פעם נוספת. קיבלתי הצעות מפתות מהרבה, למשל להיות מספר 2 או ממלא מקום ולא רציתי, כי ידעתי שברגע שאלך איתו, לא אוכל לעשות מה שארצה".

ועכשיו, יש חלומות שאתה רוצה להגשים?

"בגיל שלי כבר ויתרתי. רציתי לשנות את מערכת החינוך ואולי הייתי יוצר דגם משופר, אבל די. עכשיו כבר יש דאגות אחרות".

ומה עם חלומות שכן הצלחת להגשים?

"היו הצלחות, עזרתי להרבה אנשים בכל מיני בעיות. למשל אדם שעלה מרומניה וגר פה 22 שנה, עם שלושה ילדים. אחרי שהוא התגרש החליטו יום בהיר אחד לגרש אותו מהארץ, הבנאדם בא אליי עם דמעות בעיניים, אבל בסוף עצרתי את זה ביום האחרון, אחרי שהתקשרתי לגורמים הרלוונטיים. יש עוד עשרה אנשים עם סיפורים דומים, מתוכם עזרתי כבר לשבעה – עדיין עובד על השלושה שנשארו".

למה להתאמץ לעזור כל כך לאנשים? לנהל מכולת זה מספיק קשה.

"יש לי בעיה לראות חוסר צדק שנעשה לאנשים וזה עוול משווע. אז נכון, המכולת שלי, מכולת 'שרה רחל' היא עסק, אבל לא רק. היא כבר חלק בלתי נפרד משדרות, כולם מכירים אותי ואני מכיר את כולם, כולל הבעיות שלהם. במשך השנים אם אני רוצה או לא, צברתי ידע. אז אני משתמש בידע הזה כדי לעזור, למשל כל הידע שלמדתי מהעזרה שלי לעובדים זרים ועוד סיפורים שנתקלו בקשיים ביורוקרטיים של תרבות המזגנים, כמו שאני קורא לזה".

תרבות המזגנים?

"סוגרים את החלונות, הדלתות – והמזגן עובד. לא חם ולא קר, מזג אוויר סטטי. אם קר בחוץ, את שמה על חום – ולהיפך. לא שומעים מי שצועק או בוכה, כי הכל מוגף, את במזגן שלך, את בסדר וכל השאר לא משנה. אנחנו בעצם היום מקבלים חברה שטחית ורדודה, שום דבר לא מעמיק. זה לא מתאים לנו כיהודים, הלא מה אמרו עלינו תמיד? עם הספר, אור לגויים. היום אנחנו לא ספר ולא אור, אין לנו ספרים ואין לנו כלום, יש לנו שטויות אחרות בראש. חייבים לצאת מזה, איך השיר אומר? אין לנו ארץ אחרת".

צילום תמונה בראש הכתבה: אביגל הילה ריבקין

אודות

המלצת קריאה

סיפורה של האישה שמרקידה ילדים עם מוגבלויות בכיסא גלגלים

כשהייתה בהיריון שני אובחנה לימור דרי בטרשת נפוצה. ב-19 השנים שחלפו מאז היא הצליחה להתגבר על הקשיים שכרוכים במחלה והקימה בכוחות עצמה, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים, חוג ריקודי עם לילדים עם צרכים מיוחדים