חוסנייה אבן ברי, בת 44 מרהט, עשתה רוב חייה מה שהחברה הבדואית מצפה ממנה. במשך שנים הייתה סייעת בגן ילדים, ובמקביל טיפלה בשמונת ילדיה. אך אז קרתה התפנית. היא אירחה בפעם הראשונה במסגרת פסטיבל “לילות רמדאן”, שכולל סיורים ופעילויות ביישובים ערביים ברחבי ארץ. “זו הייתה פעם ראשונה שאני, אישה בדואית, מכינה ומגישה אוכל ולוקחת על זה כסף. זה לא היה קל בשבילי לקבל תיירים בבית, אבל משפחתי תמכה בי”, מספרת אבן ברי. “אירחתי קבוצה גדולה, והם שכנעו אותי שאני יכולה לעשות את זה”.
משם השתנו חייה. היא עזבה את גן הילדים, הלכה לקורס יזמות וניהול עסק ופתחה “מאדפה” – חדר אירוח בחצר ביתה, שבו היא מספרת את סיפורה האישי ואת סיפורה של התרבות והאישה הבדואית, מציגה את הבגדים וכדי החרס שהיא יוצרת, עורכת סדנאות תפירה ואריגה ומדריכה סיורים ברהט. “הקמתי בית הארחה, פתחתי עמוד פייסבוק והתחלתי לפרסם את עצמי. הרגשתי שאני צריכה לרכוש עוד ועוד כלים, עוד ידע, אז הלכתי להרצאות וקורסים”.
אך בית ההארחה לא נועד רק לספק פרנסה למשפחה, או לחשוף תיירים לתרבות הבדואית. אבן ברי מספרת שהיא שמה לעצמה למטרה לשנות את ההשקפה של האורחים על החברה הבדואית. כשרק פתחה את בית ההארחה, גילתה כי יהודים חוששים להגיע לרהט. היום, היא מספרת, “95% מהמבקרים שלי הם יהודים, וכשהם באים הם לא יודעים מה הם רוצים – אבל הם יוצאים מאושרים… הם שולחים לי הודעות בווטסאפ, ואני עונה להם על שאלות”.
חשוב לה גם להעצים נשים בחברות מסורתיות, ולחשוף אותך לאפשרות של עצמאות כלכלית. “אם יש לנו רצון וזה מגיע מבפנים, אנחנו יכולות להגיע ליעד שלנו. אסור לחכות, להיכנע לקשיים שבדרך או לבכות על הגורל – קומי ותעשה משהו בנדון”, אומרת אבן ברי. “חשוב שתהיה לך מטרה ושתאמיני בעצמך, אבל הכי חשוב לא להיכנע ולא לפחד ממה שיגידו”. אבן ברי מוסיפה כי את התמיכה העיקרית שלה קיבלה מבעלה ומילדיה. “בהתחלה היו אומרים ‘תראו איך היא פתחה את הבית שלה למבקרים’, אבל לא הקשבתי לביקורת. המכה שמגיעה מאחור רק נותנת לך דחיפה קדימה”.
תקופת הקורונה לא הייתה קלה לאבן ברי, ובית ההארחה היה סגור. אבל היא לא ישבה בחיבוק ידיים. “לא ויתרתי ורכשתי כלים, ניצלתי את הזמן ללמוד וגם לעשות הרצאות בזום. הייתי צריכה להתאים את עצמי ולהישאר רלוונטית, כי לא הייתה תיירות בתקופה הזו”, היא מספרת. לדבריה, שמרה את מספרי הטלפון של האנשים החשובים שמבקרים בבית ההארחה שלה, והייתה שולחת להם תמונות של אוכל – כדי שיידעו שהיא לא נעלמה.
