סטודנטים וסטודנטיות להטב”קים לוקחים חלק בפסיפס האנושי שמרכיב את מכללת ספיר, “יש פה דתיים, שמאלנים, ימנים, בדואים וגם להטב”קים”, אומר נ’, סטודנט במכללה שבחר להישאר בעילום שם, “מרגיש שניתן פה המקום לכל אחד ואחת להתבטא”. עם זאת, יש מי שמרגישים שהמכללה אינה מקום מספיק בטוח עבורם. “אני זוכרת שהייתה את מסיבת פתיחת השנה, היה ממש כיף ועפתי על עצמי”, מספרת אופקית לוגסי, סטודנטית על הקשת הטרנסית שהתחילה את לימודיה בשנה א’ במחלקה לתרבות, יצירה והפקה, “אבל היו תגובות כאלה של ‘הנה ההומואים עכשיו רוקדים’. יש את אלה שמסתכלים מהצד וצוחקים ויש גם את אלה שבאים בגישה של ‘תפסתי איזה הומו, עכשיו אני ארקוד איתו’. הרגשתי את המבטים כאילו אני חיה בגן חיות”.
אופקית לוגסי: “אין תחושת ביטחון. אני לא יכולה לדעת מה יקרה כשאני אעלה על אוטובוס פה”
במהלך תקופת הקורונה לא היה רכז לאחווה הגאה במכללה, וכתוצאה מכך כמעט ולא התקיימו פעילויות ומפגשים בעבור חברי האחווה. שחף לוי, סטודנט שנה א’ במחלקה לעבודה סוציאלית ורכז האחווה הגאה, מבטיח שכעת, עם החזרה ללימודים פרונטליים, הכל ייראה אחרת: “בא לי שהאחווה שלנו תהיה משהו יותר משפחתי ויותר חברי. ניתן תמיכה וקשב לכולם”.
קשב ותמיכה חשובים מאוד לחברי הקהילה הגאה, אך לא תמיד קל למצוא את האנשים הנכונים שיעזרו לך. “קשה למצוא באיזור הדרום פסיכולוגים שעוסקים בקהילה הטרנסית”, מעידה לוגסי. “באתי ללמוד עבודה סוציאלית ואני מעוניין לעסוק בעתיד בטיפול בלהט”בקים בשדרות ובסביבה, שאין להם את המענה המתאים”, אומר לוי. “יש את מרכז חוסן בשער הנגב, אבל לא בטוח שיש שם מטפל רלוונטי ללהט”בקים או מישהו שיכול לעזור ביציאה מהארון, בהבנת הזהות המינית ובהתמודדות עם המשפחה”.
שניהם מספרים שנתקלו בשדרות בגילויי עוינות כלפי הקהילה הגאה. “לפני כמה חודשים השחיתו את השלט שהיה בכניסה לשדרות, ‘אמא ואמא זה משפחה'”, נזכר לוי, המתגורר בניר עוז. “הלכתי לקנות משהו בסופר”, מספרת לוגסי, המתגוררת בשדרות, “וכשיצאתי עמדה ביציאה איזו משפחה והאמא צעקה עליי גועל נפש. היא אמרה את זה ממש ליד הילדים שלה, ‘תסתכלו זה ממש גועל נפש’. והאבא אמר ‘נכון, איכסה’. זו הייתה חוויה מאוד קשה. עצרתי רגע בסופר לקנות משהו, למה מגיע לי? וכשדבר כזה קורה אין לי למי ללכת ולספר. יש לי את השותף שלי אבל הוא לא הבן אדם היחיד שאמור להכיל את זה”.
תחושת חוסר הביטחון שמלווה להטב”קים בשגרה, בכל הנוגע לזהות המינית, התעצמה לאחרונה לאחר שאתר ההיכרויות אטרף נפרץ על ידי האקרים איראניים בסוף החודש שעבר. בעקבות הפריצה, דלפו לרשת פרטים אישיים, סיסמאות ושיחות של מאות אלפי גולשים. “אני לא רגוע מאז שהמקרה הזה קרה”, מודה נ’, “אני עמוק בתוך הארון והמחשבה שפרטים שלי ייחשפו ושמישהו יגלה עליי לא נותנת לי לישון”. משתמשים רבים באתר נמצאים בארון ודיסקרטיות היא יסוד ברזל בקרב האנשים מאחורי הפרופילים. החשש הגדול ביותר של נ’ ושל אחרים הוא שהאקרים יצליחו לשים את ידיהם על התמונות שנשלחו בהתכתבויות. “אם מישהו יראה את הפנים שלי ויידע לקשר אותן לתמונות אינטימיות ששלחתי, הלך עליי”, אומר נ’, “זה ירסק אותי וכנראה גם את המשפחה שלי”.
במקביל לפרשת הפריצה לאטרף, הגיעה טלטלה נוספת: העדויות הקשות על כך שגל אוחובסקי ואיתי פנקס, שניים מהפעילים הבולטים בקהילה הגאה, הפעילו לכאורה אלימות מינית כלפי גברים שעמם ניהלו קשרים אינטימיים. “המי טו עדיין כמעט שלא הגיע אל ההומואים”, טוען נ’. “אני זוכר שפעם אחת הייתי אצל מישהו, הרגשתי שאני עומד להיאנס והתחלתי להיאבק בו. הצלחתי להשתחרר וברחתי מהדירה שלו. לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי חווה קיפאון, כמו שקורה בהרבה מקרים”.
נ’: ״אם מישהו יראה את הפנים שלי ויידע לקשר אותן לתמונות אינטימיות ששלחתי באטרף, הלך עליי״
“עברתי בחיים תקיפות מיניות, והעדויות שפורסמו עוררו אצלי את החרדות מחדש”, מעידה לוגסי. “אין תחושת ביטחון. אני לא יכולה לדעת מה יקרה אם אעלה לאוטובוס פה. אני זוכרת שתפסתי טרמפ עם נהג אוטובוס מצומת גבעתי, פה בכביש 232. זה נסיעה של כמה דקות עד למושב שלי, כוכב מיכאל. לפני שבאתי לרדת הוא עצר אותי ותפס לי את איבר המין. אמרתי לו שזה לא נעים לי והוא ענה שזה כי כנראה אני לא יודעת מה יש לו להציע. אמרתי לו ‘תשחרר, תפתח את האוטובוס’. התחלתי לצרוח ורק אז הוא פתח את הדלת וירדתי”.
הקבלה בבית, בחברה, במוסדות ובעיני המדינה היא רק חלק מתהליך ארוך ומתיש שהקהילה הגאה עדיין נאלצת לעבור. אך בצעדים איטיים תקרות זכוכית מתנפצות, גם אם הן תקרות זכוכית אישיות ולא כלל קהילתיות. “התחלתי תהליך עם המכללה, לשנות את השם בתעודת הסטודנט”, מספרת לוגסי, “לשמחתי, הייתה לי חוויה טובה. ישר כשאמרתי שאני רוצה לשנות, זה קרה. בקרוב גם השינוי בתעודת זהות יבוא. זה החלום שלי”.
