מיכאל ומיתר בן זיקרי | צילום: מיתר בן זיקרי

בתו של גיבור ישראלי

כשנה וחצי חלפו מאז שמיכאל בן זיקרי ז"ל הציל משפחה מטביעה באגם זיקים ושילם על כך בחייו. בשיחה מרגשת בגן שנושא את שמו באשקלון, מספרת בתו מיתר על האבא המיוחד שאיבדה ("הוא היה כמו חבר, תמיד צוחק ושמח"), על השיר האחרון שקיבלה ממנו ("שעה לפני שנפטר, אחרי שלא דיברנו שבועיים בגלל ריב"), על בן הזוג שהכירה בשבעה ("אני פשוט יודעת שאבא שלח אותו אליי") ועל המאמץ להמשיך ולהנציח את זכרו

את מיתר בן זיקרי אני פוגשת באשקלון, בגן שנחנך בנובמבר האחרון לזכרו של אביה. היא מסתכלת על השלט שעליו חרוט שמו וגעגוע מציף את גופה. געגוע שלא מרפה כבר כמעט שנה וחצי.

זה קרה ב-3 ביולי 2020, באגם הסמוך לחוף זיקים. מיכאל בן זיקרי ז"ל הציל מטביעה את שלושת ילדי משפחת אלקרם מהיישוב הבדואי חורה, אך שילם על כך בחייו: כשנכנס למים בפעם הרביעית אפסו כוחותיו והוא טבע. מעשה הגבורה של בן זיקרי הפך אותו לסמל של דו-קיום לא רק בישראל, אלא גם בעולם הערבי.

"זו הנצחה שתישאר"

"הקמת הגן לזכר אבא שלי זו סגירת מעגל כי הוא היה קבלן גינון והנה יש גן על שמו", אומרת מיתר. "זה גם אזור שמתקבצים אליו מכל העיר ביום כיפור – וזה גם תאריך ההולדת העברי שלו, כך שבכל יום כיפור יוכלו לחגוג לאבא שלי יום הולדת. זה מדהים ואני מעריכה את זה מאוד. זו הנצחה שתישאר. אבא שלי היה מת על זה".

מיתר בן זיקרי בגן ההנצחה| צילום נועה אליהו

מיתר בן זיקרי בגן שהוקם לזכר אביה | צילום: נועה אליהו

בשבת ההיא הייתה אמורה מיתר (23), בתו הבכורה של מיכאל, לבלות איתו. כך נהגה לאחר שהוריה התגרשו. אך היא שירתה אז עדיין כקצינת מודיעין ונאלצה לסגור שבת בבסיס בתור קצינה תורנית: "שבועיים לפני רבתי עם אבא שלי, לא דיברנו", היא נזכרת בכאב. "כשהייתי בבסיס, בערך שעה לפני שאבא נפטר, הוא שלח לי שיר. כאילו הוא ידע שזה הולך לקרות, כאילו הוא נפרד ממני. אני שומעת את השיר ובוכה. הכרתי את המחווה הזו, הוא הרבה פעמים היה שולח לי שיר עם מסר. שלחתי לו בחזרה 'איזה מרגש' ולבבות".

"פחדתי שברגע שאראה אותו אתעלף, אבל הייתי חייבת. כשראיתי אותו, חשתי דווקא הקלה. אבא נראה טוב. פחדתי שאראה אותו מעוות בגלל שטבע במים אבל ראיתי אדם שליו. קצת יותר חיוור אבל אבא שלי"

את הרגע שבו נודע לה על האסון היא לא תשכח לעולם. "סבא שלי מתקשר אלי ואומר לי 'אבא טבע, המצב שלו לא טוב, את צריכה לבוא הביתה'. לא רצו לספר לי מה בדיוק קרה", היא נזכרת בקול רועד. "משהו לא הסתדר לי, התחלתי לבכות. מצאו לי מחליף בבסיס והמפקד שלי מתקשר אליי ואומר לי 'עכשיו את איתי על הקו, עד שאת מגיעה הביתה. את לא מנתקת, לא פותחת ווטסאפ, לא מסתכלת בשום מקום'. עמוק בפנים ידעתי מה המצב, אבל סירבתי להאמין. הגעתי לבית של סבא וסבתא שלי. ראיתי את כולם יושבים שם. זה היה במבט: סבא שלי הסתכל עלי ובכה. הלכתי לחדר וצרחתי".

לפני שמיכאל הובא למנוחת עולמים, ביקשה מיתר לראות את פניו עוד פעם אחת, אחרונה: "פחדתי שברגע שאראה אותו אתעלף, אבל הייתי חייבת. כשראיתי אותו, חשתי דווקא הקלה. אבא נראה טוב. פחדתי שאראה אותו מעוות בגלל שטבע במים אבל ראיתי אדם שליו. קצת יותר חיוור אבל אבא שלי. הייתה לי מין תחושת אופוריה של שתי שניות, שכאילו אני יודעת שטוב לו. אחר כך יצאתי ובכיתי המון. אני כמעט לא זוכרת את הלוויה, אבל לראות אותו, זה הפלאשבק הכי חזק שיש לי מהדבר הזה. אני שמחה שעשיתי את זה", היא מספרת בקול חנוק.

"הוא היה כמו חבר, לא רק אבא. נגיד באספת הורים, אם הוא היה צריך לבוא איתי, הייתי אומרת אוי ואבוי לי. הוא היה עושה שטויות, מסתלבט, מתנהג כמו ילד קטן"

אביה הוכתר כגיבור לאומי, אך בעיניה של מיתר הוא פשוט עשה את מה שהיה אמור לעשות: "אני זוכרת שבשבעה לא הבנתי מה קורה. מגיעים מלא אנשים מכל הארץ, אוטובוסים מהצפון ומהדרום, חברי כנסת, מהתקשורת רוצים לראיין אותי ואני לא מבינה מה קרה כאן, כאילו מה הביג דיל? לי זה היה נראה מובן מאליו, ככה הכרתי אותו. אם היה יכול לעשות את זה עוד פעם, לקפוץ למים ולהציל חיים, הוא גם היה עושה את זה שוב".

"אמנם היה בן 45, אבל במנטליות שלו היה מאוד ילד. זה תמיד לצחוק, תמיד לשמוח, תמיד לחייך. כולם הכירו אותו": מיכאל וילדיו| צילום: מיתר בן זיקרי

אם תשאלו את מיתר, המעשה האצילי של אביה הוא רק ביטוי לאדם המיוחד שהיה: "הוא היה מהאנשים האלה שעושה לך טוב פשוט להיות בנוכחותם. אמנם היה בן 45, אבל במנטליות שלו מאוד ילד. זה תמיד לצחוק, תמיד לשמוח, תמיד לחייך. כולם הכירו אותו באשקלון. נגיד ללכת איתו בטיילת ובמרינה, זה כל שני צעדים לעצור להגיד שלום למישהו. בן אדם אהוב ואבא מדהים. הוא היה כמו חבר, לא רק אבא. אם הוא היה צריך לבוא איתי לאסיפת הורים, הייתי אומרת אוי ואבוי לי. הוא היה עושה שטויות, מסתלבט, מתנהג כמו ילד קטן".

מיתר מספרת שחסרונו של אביה מורגש במיוחד בחגים: "ראש השנה זה היה החג הראשון שציינו אחרי שנפטר. קשה לי לתאר במילים את האווירה שהייתה. מנסים לברך, כולם יושבים עם דמעות בעיניים. מצד אחד, את רוצה לפרוק ומצד שני, את נאחזת בידיעה שאבא לא היה רוצה שבחג נשב סביב השולחן ונבכה עליו. אחרי השלושים פתאום כל העולם חוזר לקדמותו. צריך לקום בבוקר, ללכת לעבודה, אנשים חוזרים לחיים שלהם, זו כאפה רצינית. בסוף השגרה מסיחה את הדעת ואז מגיעים רגעי משבר קטנים. שיר שמזכיר אותו, מקום מסוים, סצנה מסרט של אבא ובת. הדברים הקטנים האלה שיכולים להפיל אותך".

מה הזיכרון הכי חזק שיש לך מאבא?

"ימי שישי. אבא חוזר מבית הכנסת, עם החולצה הלבנה וחיוך ענק מרוח על הפנים. מאוד היה חשוב לו שנעשה את ארוחות שישי כולנו ביחד, כמשפחה, ולא משנה מה קורה. אני זוכרת גם את הטיולים. היה לו את כל הציוד האפשרי. מקרר נייד, גנרטור, תאורה. הוא היה עושה לנו ממש אוהל VIP".

"אם מיכאל לא היה שם – הילדים שלי לא היו כאן היום"

משפחה שלמה חיה כיום רק בזכות מעשה אצילי של אדם אחד. ומשפחת אלקרם לא שוכחת את מיכאל בן זיקרי. "הם הזמינו אותנו אליהם ונפגשנו עם ראש מועצת חורה", מספרת מיתר. "הם נותנים לאבא שלי המון כבוד. בשבועות הראשונים הם היו מגיעים בימי שישי והביאו מתנות. היום אנחנו פחות בקשר, אבל אני יודעת שאם אצטרך משהו הם תמיד ייתנו לי. בשבעה האבא אמר לי 'אני מסתכל על הילדים שלי ומבין שאם מיכאל לא היה שם, שלושתם לא היו כאן היום'".

אחרי האסון סיימה מיתר את שירותה הצבאי. כיום היא עובדת במשרד פרסום, מתגוררת עם בן זוגה, איתי דואני, והשניים עתידים להתחתן בנובמבר הקרוב: "הכרנו כשישבתי שבעה על אבא שלי. יום אחד איתי בא עם אבא שלו, הם הביאו ארגז מלא סידורים, התפללו והלכו. אחרי כמה זמן, פוסט שפרסמתי התגלגל ברשת והוא פנה אלי ומאוד דאג ורצה לעזור. אחרי שעברתי לתל אביב, נהיינו חברים טובים ועם הזמן זה נהפך להיות רומנטי. איך שיצאתי משנת האבל, הוא פשוט שלף טבעת. אם אבא שלי היה מכיר אותו, הוא היה שרוף עליו. אני פשוט יודעת שהוא שלח אותו אליי, מישהו שידאג לי בזמן שהוא לא נמצא".

"אבא היה קבלן גינון ופתאום מקימים גן על שמו". גן מיכאל בן זיקרי באשקלון | צילום: נועה אליהו

אחרי שנחנך הגן באשקלון, מיתר ממשיכה להנציח את אביה בדרכים נוספות. "התחלנו לגייס כספים כדי לממן אופנוע חילוץ עם ציוד רפואי על שמו של אבא שלי. בגלל סיבות בירוקרטיות זה לא יצא לפועל. אני עדיין מחפשת את הדרך להנציח אותו, משהו שירגיש לי הדבר הנכון והמדויק. בינתיים אני מרצה עליו בבתי ספר ובצבא. אני מקבלת הרבה פניות מאנשים שמכירים את הסיפור ורוצים שאבוא ואספר על אבא ואולי גם קצת על החיים שאחרי. הראש שלי עובד שעות נוספות בהקשר הזה. באיזשהו מקום זה משאיר אותו בחיים", היא מסבירה ונאנחת.

למה הכוונה?

"אני חושבת שכל אדם צריך להסתכל על מה שחיובי בחיים שלו. זה יותר קל להיכנס למקום קורבני. בהתחלה העצב הוא ממכר. את מרגישה שרק זה מה שמשאיר אותך איתו, אבל זה לא נכון וצריך להמשיך בחיים ולהפיק מזה תועלת. היה לי אבא מדהים, שחינך אותי בצורה מדהימה ואני צריכה להמשיך להנחיל את אותם ערכים וחינוך גם לדור הבא".

 

סגור לתגובות.