הסיפור הזה מתחיל בטרגדיה. “בן של חברה שלי שם קץ לחייו לפני כשנתיים וחצי”, נזכרת חוי ארנפלד. “לאבד מישהו ועוד בנסיבות כאלו זה איום ונורא. בסוף השבעה אני זוכרת שניסיתי לחשוב איך נוכל להמשיך ולתמוך בחברתי ובמשפחתה מרחוק. אז החלטנו להכין אבנים עם מסרים של אהבה ותמיכה ולהניח אותן על המצבה. הרעיון של האבנים עלה מתוך מקום של חוסר אונים, אתה לא יודע מה להגיד ומה לעשות”.
באותם ימים, של חורף-אביב 2020, מגפת הקורונה הייתה בשיאה. לאחר הסגר הקפדני שמנע ממשפחות להתכנס ולחגוג ביחד את ליל הסדר, הוחלט למנוע התקהלויות גם ביום הזיכרון: הממשלה הודיעה כי לא ניתן יהיה לקיים ביום זה את הטקסים המסורתיים לזכר הנופלים בבתי העלמין.
ארנפלד שמתנדבת בארגון “נאוה”, שמסייע למשפחות השכולות, חשבה מה אפשר לעשות בכל זאת: “כשהודיעו שלא ניתן יהיה להגיע לבתי העלמין הבנתי שזו בשורה קשה למשפחות השכולות. באותה תקופה חברתי פירסמה פוסט עם תמונת קבר בנה, מעוטר באבנים שהכנו בשבעה, ומיד הבנתי שזה הפתרון”.
היא הניחה בפתח ביתה בבית שמש שק עם חלוקי נחל ותיבה ופרסמה פוסט שבו הזמינה את חבריה ושכניה להגיע לביתה, לרשום משפטי נחמה על חלוקי הנחל ולהכניס אותם לשק: “תכננתי לקחת את השק ולהניח את האבנים על הקברים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל”.
ואילו תגובות קיבלת?
ארנפלד מחייכת: “הייתי בטוחה שרק כמה שכנים שלנו ישימו אבנים אך להפתעתי קיבלתי אלפי פניות מכל הארץ. הבנתי שהטיול הקטן שתיכננתי עם הילדים לפיזור האבנים לא יספיק. החלטנו לגייס מתנדבים ולנסות לתת מענה לכל הפניות. קראנו למיזם ‘קורונהלב’ אבל כשהגיעו פניות גם מחו”ל הבנו שהמיזם הזה צריך להימשך גם אחרי שהקורונה תיעלם”.
וכך, הרעיון הפך למיזם בשם “אבנים עם לב אדם” המתקיים כעת זו השנה השלישית. הטעמים להנחת אבן על קבר בתרבות היהודית, נעים בין סמליות לבין קיום מנהג יהודי קדום – אך מיזם זה לוקח את הנחת האבנים ומעניק לו משמעות נוספת, עמוקה יותר, מסר של סולידריות וערבות הדדית. במיזם משתתפים כיום מתנדבים רבים, ובהם גם בני המשפחות השכולות. “המיזם מעביר מסר חשוב למשפחות והכרה כי האובדן שלהן הינו בעל משמעות”, מסבירה ארנפלד.
המפגש הראשון של ארנפלד עם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה היה רק בגיל 22. “גדלתי בבית חרדי”, היא מסבירה, “חיינו בסביבה די אנטי ציונית. לא מאלו שעמדו ושרפו דגלים, אבל לא ציינו אצלנו לא את יום העצמאות ולא את יום הזיכרון. זה תמיד בא מהמקום של ‘זה לא שלנו זה שלהם'”
ואיך בעצם נוצר החיבור שלך להנצחת הנופלים?
“בגיל 22 נסעתי לשליחות ברוסיה, מטעם הסוכנות היהודית ומשרד החינוך. שם בעצם זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי בטקס יום הזיכרון ושרתי את ‘התקווה’. אני עדיין זוכרת את ההלם, כשאני פתאום מבינה שיש פה סיפור ממש עצוב שלא ידעתי אותו, שלא הכרתי אותו, כי אף אחד לא סיפר לי. אני רוצה שהילדים שלי ישרתו בצה”ל. לא ייתכן שאמהות אחרות מאפשרות לילדים שלהן להתגייס ולהגן על עם ישראל ואני אמנע מהילדים שלי להתגייס. אפילו שאני מפחדת, עדיין אאפשר להם – כי אנחנו חלק מעם ישראל”.
לדבריה, בשנים האחרונות המיזם התרחב ומאפשר קבלת פניות גם מחו”ל: “יש פניות ממשפחות שכולות מחו”ל שביקשו בקשות שונות, משפחה אחת ביקשה שנקריא מכתב ומשפחה אחרת ביקשה שנדליק נר, כל משפחה ומה שמתאים לה. המטרה היא לאפשר למשפחות רבות של חללי צה”ל, המתגוררות בארץ ובתפוצות, להרגיש שותפות ואחדות ביום לאומי זה ולהעצים את תחושת השייכות שלהן למדינת ישראל ולאזרחיה”.
מה לדעתך הכי מייחד את מיזם ההנצחה הזה?
“בשונה מהיוזמות הווירטואליות הקיימות כיום, כמו להדליק נר וירטואלי לזכר הנופלים, ‘אבנים עם לב אדם’ גורם לאנשים לקום מהספה ולעשות משהו למען המשפחות השכולות. ומה שיפה במיזם הוא שכל אחד יכול לקחת בו חלק. ילדים, זקנים, צעירים וגם אנשים עם מוגבלויות יכולים להצטרף למיזם. כל מה שצריך זה אבן, טושים ולהניח את האבנים המקושטות על הקברים”.
משפחתה של איתנה כהן היא אחת המשפחות השכולות הרבות שפנו למיזם. “כשהגענו לקבר של דוד שלי, ויקטור ישראל ז”ל, וראינו את האבנים – הרגשתי צמרמורת בכל הגוף”, היא נזכרת. “הקבר שלו היה היחיד שהיה מעוטר באבנים. זו הייתה הפתעה, מאחר ובת דודתי נרשמה למיזם ללא ידיעתנו. זו הרגשה טובה לדעת שעוד מישהו מלבדנו היה בקבר ושלא שוכחים את הדוד שלי. זה מוסיף חיים למקום שאין בו חיים”.
מעוניינים להצטרף למיזם “אבנים עם לב אדם”? תוכלו להירשם כאן
