יום שגרתי בחודש אדר בבית החולים ספרא. צילום: שיר רייטר

ובמחלקה הגריאטרית, התנדבתם?

בשנה השנייה של השירות הלאומי שלי התנדבתי בעמותה בבית החולים ספרא לילדים בתל השומר. לפני השירות יצא לי להכיר אנשים שהתאשפזו בחייהם, אבל רק כשהייתי בבית החולים במשך עשר שעות ביום לפחות, הבנתי את המשמעות של להיות מאושפז. המשמעות, למי שתוהה, היא לעבור דירה. ממש כך. בית החולים הופך להיות הבית שלך, על כל המשתמע מכך, על כל הנגזרות הלא סימפטיות של המצב הרפואי המעורער, אובדן הפרטיות והדיכאון הכללי שבית החולים עשוי להשרות.

באותה שנה יצא לי להכיר זן מאד מיוחד של אנשים – המתנדבים. לעבור דירה לבית חולים זה מבאס לפחות כמו שזה נשמע, והמתנדבים – כמו גם בנות השירות – מנסים להנעים את החיים הכמעט בלתי אפשריים שמתנהלים בין הקירות הצבועים בירוק חיוור.

למתנדבים אין פרופיל קבוע, הם יכולים להיות בני נוער דתיים שבאים כפעילות של 'בני עקיבא', חיילים עם עודף זמן שנשלחו להעלות קצת את המורל לאזרחים המסכנים – אם לא לתרום בשטח אז לפחות במחלקה. לפעמים, קבוצות של ועדי עובדים שחשקו בגיבוש עם ערך מוסף, וכמובן זכורים לטוב גם מפורסמים רבים שהקפידו להגיע מפעם לפעם ולשמח את הילדים.

חלק מהתפקיד שלנו, בנות השירות, היה ללוות לאורך המחלקות השונות את קבוצות המתנדבים שהגיעו לשמח את הילדים המאושפזים. במשך השנה היו מגיעות קבוצות בערך פעמיים-שלוש בשבוע, אך לפני החגים הייתה עלייה חדה בכמות המתנדבים המבקרים – מחלקי סופגניות בחודשיים שלפני חנוכה, תפוח בדבש לפני ראש השנה, וכמובן גם אנשים מקסימים שבאו לשמוח, לשיר ולשחק עם הילדים בלי לפטם אותם בסוכר. כמות המתנדבים הגבוהה ביותר הייתה בתקופה שלפני פורים, הלא הוא חג השמחה, והמסכות-רעשנים-שירים-וריקודים. בכל יום בחודש אדר ובשבועות שקדמו לו, הגיעו לבית החולים מעל לארבע קבוצות של מתנדבים שבאו לשיר ולשמוח עם הילדים. אנשים מקסימים מכל הגילאים ומכל המגזרים, הם אמנם לא תמיד יודעים מה להגיד אבל הכוונות שלהם טובות והלב – זהב.

מאושפזים במחלקת שיקום ילדים בתל השומר. צילום: שיר רייטר

מאושפזים במחלקת שיקום ילדים בתל השומר. צילום: שיר רייטר

אמרנו כבר שלהיות מאושפז זה בעצם לעבור לגור בבית החולים. עכשיו, מי היה רוצה לקבל לביתו משלחת קולנית של אורחים שהוא לא מכיר? מי היה רוצה שתיים כאלה ביום? שלוש? ארבע? חמש?

אני לא מזלזלת באנשים שבאים לשמח ילדים בבתי חולים, אני חושבת שזה חשוב מאד מאד. עובדה – בחרתי להקדיש לזה שנה מהחיים שלי. חוויית האשפוז היא לא פשוטה, ודאי לא עבור ילדים, והביקורים, השירים והמשחקים המשותפים בהחלט הופכים את התקופה לנסבלת יותר ואולי אפילו לנעימה. אבל, וזה אבל גדול, אני חושבת שאנחנו הרבה פעמים נוטים לבחור בפתרון הקל. קבוצת סטודנטים רוצה לעשות משהו טוב לקראת פורים, הורים לילד בר מצווה מנווטים אותו לחגוג בצורה משמעותית, מדריכי תגלית מחפשים פעילות ערכית לתיירים שבחזקתם.

יש אין ספור אנשים טובים שרוצים לעשות מעשים טובים, ובית חולים לילדים הוא המקום האולטימטיבי לממש בו את הרצון הזה (אם אפשר במחלקה האונקולוגית, אז זה בכלל יהיה נהדר. זה לא אישי, פשוט קרחת מצטלמת הרבה יותר טוב מזונדה – סיפור אמיתי). הבעיה היא שיותר מדי אנשים כאלה מתנקזים אל בתי החולים לילדים, ומסתבר שגם כשמדובר בעשיית חסד יש דבר כזה "יותר מדי". אני זוכרת ילדים והורים שסגרו את הדלת של החדר וביקשו שלא ייכנסו אליהם מתנדבים יותר, אחרים אספו את כל הממתקים שקיבלו בארון גדול (ארגז לא הספיק) כדי לתרום אותם לנזקקים, למרבה האירוניה.

זה אולי נשמע קצת מוזר, להתלונן על עודף מתנדבים, ולא הייתי מתלוננת אלמלא הייתי עדה בעצמי לחוסר פרופורציה עצום. אי אפשר לספור את כמות המתנדבים שמגיעים 'לעשות שמח' במתחם בית החולים הענק בתל השומר. לעומת זאת, לצערי אפשר לספור – וזה אפילו לא יהיה כל כך קשה – את מספר המתנדבים שנכנסו למחלקות המבוגרים, למחלקה הגריאטרית או לבניינים האחרים, שאמנם אין בלובי שלהם ספינת פיראטים מזמינה כמו שיש בבניין הילדים, אבל השוכנים הזמניים שמתגוררים בהם ישמחו לא פחות – ואולי אף יותר מהילדים – במתנדבים שיבואו לשאול מה שלומם ולנסות להעלות חיוך על זוג שפתיים או שניים.

אז השבוע פורים, ואני בטוחה שגם ביניכם יש כמה נשמות טובות שמתכננות ללכת לשמח במקומות שקשה יותר לשמוח בהם. בבקשה, תחשבו קצת, תסתכלו סביבכם, ותנסו אולי למצוא מקום שבאמת צריך אתכם, מקום שכנראה אף אחד לא חשב עליו לפניכם.

פורים שמח!

תמונה בראש הכתבה: יום שגרתי בחודש אדר בבית החולים ספרא. צילום: שיר רייטר

סגור לתגובות.