בשבוע שעבר, כאשר צעדתי הביתה ממפגש בבית של חבר, ליוותה אותי הרגשה מוזרה. אדם חכם ששוחחתי אתו באותו ערב היה בטוח שהחברה ישראלית מידרדרת והופכת אלימה יותר. הוא הסיק זאת על סמך תגובות בפייסבוק של אנשים שזועמים בכל יום מחדש על דברים שהם תמיד וריאציות של אותו הדבר. מנקודת מבטו זה נראה כמו מדרון חלקלק, שממש מביא את החברה לקצה. בעקבותיו, ניסיתי לאמץ בעצמי את אותה גישה ולהסתכל על המצב כמו שהוא, אבל תמיד משהו הפריע לי.
בכל מקרה כזה ראיתי “ילדי כאפות” שרק יודעים לצעוק ולמשוך תשומת לב במשחק פשוט ששמו: “תאר את הכעס שלך בצורה הכי בוטה מכולם כדי שהם יתרשמו ממך”. הרי החבר שלי בטוח שכל זה יכול להוביל (וכבר מוביל) להתפרצות האלימות במציאות וכתוצאה מכך לכאוס מוחלט. אך צריך לשים לב לעובדה קטנה: מעט מאוד אנשים (אם בכלל) באמת הלכו ועשו משהו אחרי שהם כתבו את זה ברשת החברתית. אני לא לוקח בחשבון עכשיו פלסטינים שכותבים בפרופיל שלהם אזהרות מרשימות, כי צריך להיות או נאיבי או מטומטם כדי לחשוב שלכוחות הביטחון אין אפשרות לחפש ברשת לפי מילות מפתח, אפילו גוגל יודע לעשות זאת. אני מדבר על באמת אנשים עם “אומץ” וכוונות שכן מסוגלים לעשות משהו רע כלפי הזולת שלא על רקע לאומני. אנשים כאלה לא מפרסמים פוסטים, הם חכמים מזה.
פוסטים בפייסבוק יכולים להוביל רק לתופעת השיימינג, שגם היא לא חדשה. נכון, שיימינג (או “ביוש” בעברית) תפס תאוצה בעזרת כל מיני ילדים שמפחדים להרים את קולם בבית הספר, אבל מול המקלדת הופכים לגיבורי-על שלא מפחדים משום דבר. אל תתבלבלו, בבתי ספר תמיד היו נערים שיודעים לעשות ולהגיד דברים לא נעימים כלפי אחרים, אבל דורות של דורות של תלמידים התמודדו עם אנשים מהסוג הזה.
מנקודת מבטי, כמות ה”חוליגנים” לא משתנה, זה סוג של “משתנה קבוע” שתלוי נטו במצב החברתי במדינה נתונה. אך בגלל התופעות כאלה או אחרות ברשת, נוצר רושם לאנשים מסוימים שהאלימות יוצאת מכל החורים. הדבר היחיד שאפשר לעשות נגד התופעה (חוץ מלאפשר לאנשים להיכנס לאינטרנט רק בהצגת ת.ז.) הוא לקחת תמיד בחשבון שבעולם יש סוגים שונים של אנשים. תמיד יהיו את אלה שיגידו את הדעה הלא מעניינת שלהם (למשל, כמוני) ותמיד זה יפגע במישהו אחד ויטיב למישהו אחר. צריך להיות מודע לזה ולא לקחת באופן אישי את כל הדיבורים ברשת. ילדים (בעיקר) מתבלבלים בין “אנונימיות” לבין “מתירנות” וזה מייצר קונפליקטים פנימיים כאשר המבט המפקח של ההורים שלהם לא חל עליהם. אם כל אחד יעשה את החלק שלו ולא ינסה לזרוק אותו על אחרים – רק אז באמת נגיע לתוצאות מרשימות.
אבל חבר שלי נשאר לא מרוצה. “החברה אלימה”, הוא אומר לי “ולא משנה אם זאת אלימות מילולית או פיזית”. הייתי נוטה להסכים איתו אילו הדיבור היה סביב אלימות במציאות ולא ברשת. בדרך כלל, התנהגות אגרסיבית ברחוב יוצרת דימוי של אדם חלש או פחדן. אין זה משנה ממה הוא פוחד: שלא יחשבו אותו “גבר” או שלא ירצו לשבת יחד אתו בחדר אוכל. אותו “איש חלש” תמיד שואף להשתייך לקבוצה החזקה, לכן יעשה כל דבר “מקובל” בשביל להיות חלק מהחבר’ה. הוא זה ששומר על ערכיה של אותה קבוצה וממשיך לאפיין אותה.
המלצה קטנה שלי: הביטו מהצד על אותם משתמשי אינטרנט אלימים, הם מתערבים אך אף פעם לא עוזרים. לצעוק ולא לעשות כלום זאת פרקטיקה נפוצה אצל אנשים כאלו, אין מה לקחת אותם ברצינות תהומית כזאת. מאידך, אנו צריכים לקחת האלימות הזאת בחשבון בזמן הגלישה ברשת ולהתכונן אליה, כדי שההשפעה עלינו תהיה הקטנה ביותר.