מאת שיראל צברי
“לינגו, לינגו, בקבוקים” – רצף המילים הלא ברור הזה חרך את הרשתות החברתיות בשבועות האחרונים ועורר את סקרנותי. חיפוש קצר בגוגל העלה שרצף המילים מגיע מהסרט “נס בתא מספר 7″ (נטפליקס) והחלטתי לצפות בו במהלך חופשת הפסח האחרונה. מהצפייה הגעתי למסקנה – זה הרבה יותר מ”לינגו, לינגו, בקבוקים”, מדובר בסרט סוחט דמעות ומרגש. זהירות, בפסקאות הבאות יובאו ספוילרים רבים.
הסרט שאורכו כ- 135 דקות, מתרחש בשנת 1983 לאחר ההפיכה הצבאית בטורקיה. העלילה עוסקת בדמותו של ממו, אלמן הלוקה במוגבלות שכלית ומגדל את בתו הקטנה אווה. השניים מתגוררים עם פאטמה, סבתא של אווה, המטפלת בהם כאילו שניהם בני אותו הגיל. בסצנה אחת, אווה הקטנה מבקשת ילקוט שראתה בחנות, אך לאביה ממו אין מספיק כסף לרכוש לה אותו בהתחלה. לאחר שהוא משיג את הכסף, ממו ניגש לחנות, אך בדיוק באותו הרגע, איידן, מפקד בדרגת אלוף משנה, רוכש את התיק עבור בתו – סדה. הדברים מתגלגלים וממו מוצא את עצמו מואשם במותה של סדה, בלא עוול בכפו ונכנס לכלא, שם הוא עובר מסכת התעללויות הן מצד המשטרה והן מצד שאר האסירים. עם הזמן, ממו רוחש את אהבתם וכאשר הם מבינים כי ממו חף מפשע, הם מחליטים לנסות להציל אותו מעונש המוות שנגזר עליו.
במאי הסרט מהמט אדה-אוזטקין הקפיד בדקדוק על כל פרט קטן בכל סצנה כך שתפרוט לצופה על נימי נפש האדם. כל סצנה מתארת רגע אנושי באמינות רבה שגורמת לתחושה שלא ניתן אלא להישאב אל תוך העולם של ממו. המוגבלות השכלית של הדמות הראשית והעוול שנעשה לה גורם לכל מי שצופה בסרט לגלות כלפיה אמפתיה רבה. גם הדרכים שבהן אווה מנסה להתאחד עם אביה האהוב, מספקות לצופים מגוון דילמות אנושיות מורכבות, והופכות את הסרט למרגש עד דמעות. כשסיבות אלה נלקחות בחשבון, אין זה מפתיע שסרט זה, שיצא בטורקיה בשנת 2019, נחשב לסרט הנצפה ביותר באותה שנה, והפך ללהיט ענק בנטפליקס בישראל ובעולם. ארבע סצנות בסרט ממחישות היטב מדוע מידת האהדה אליו כל כך גדולה. שוב, זהירות ספוילרים.
בסצנה שקודמת לזו שבתמונה מגיעות אווה וסבתה פאטמה לבקר את ממו בבית הכלא, אך לא מאשרים להן להיכנס. אווה בורחת מהשער ומחליטה לצעוק לאביה מעבר לחומות הכלא הגבוהות את הביטוי שנהגו לומר האחד לשנייה באהבה רבה – “לינגו לינגו” – בתקווה שהוא ישמע אותה. החומה האדירה בגודלה והצילום מלמעלה למטה מדגישים את ממדי גופה הקטנים של אווה. אך למרות היותה קטנה היא נלחמת בנחישות לדבר עם אביה, ולבסוף מצליחה.
סצנה נוספת מרגשת עד כאב היא הסצנה שבה חוזרת אווה מבית הכלא לאחר ששותפיו של אביה לתא ארגנו להם פגישה תוך הברחתה אל תוך הכלא. מנהל בית הכלא מחזיר את אווה הביתה, והיא יוצאת מהאוטו בשמחה ורצה אל המורה שלה. אלא שאז היא מבחינה בהתגודדות של אנשים סביב ביתה, והמורה מספרת לה הבשורה הקשה – סבתה הלכה לעולמה. אווה פורצת בבכי קורע לב ואומרת למורתה: “היא אמרה שהיא לא תלך, היא אמרה שלא תעזוב עד שלא אגדל. מי יטפל בי עכשיו?”. הסצנה הזו מעוררת תחושת הזדהות עם כל מי שאיבד סבא או סבתא בחייו. את רוב הילדות שלי העברתי אצל סבתי, והיא הייתה דמות מאוד משמעותית בחיי, בדומה לחשיבות שפאטמה הייתה עבור אווה. בסצנה זו התקשיתי לעצור את הדמעות.
הסצנה השלישית שנחרטה בזיכרוני היא הסצנה שבה אווה מחכה לאביה ממו בחדר מנהל הכלא. היא עומדת להיפגש עמו אך אינה יודעת שכעת עליה להיפרד ממנו כי הוא נידון להוצאה להורג באמצעות תלייה. אווה וממו נפגשים, הם שמחים ומחבקים האחד את השנייה. למרות מוגבלותו השכלית, ניכר שממו מבין את מורכבות הסיטואציה. הוא שואל: “סבתא איננה, מי יטפל באווה?”. בהמשך, הוא מסית את מבטו לעבר החלון שדרכו נראה חבל התלייה שהוכן עבורו. או אז הוא פורץ בבכי וצועק: “אני לא רוצה להפוך למלאך, אני לא רוצה! מי יטפל באווה?”.
זו סצנה קשה, שמעוררת כעס לצד כאב רב. איך יכול להיות שאווה, שכבר איבדה את סבתה, תאבד גם את אביה? איך היא תצליח להתמודד עם העולם לבדה? הסצנה הזו הזכירה לי את האובדן הקשה שחוויתי במות סבי וסבתי, שמתו בטווח של שלושה שבועות האחד מהשנייה. הדמעות כבר הפכו בשלב זה לבכי של ממש.
הסצנה האחרונה שריגשה אותי עד דמעות הייתה כשמנהל הכלא ביקר את אווה בביתה, ונותן לה קופסה קטנה שהשאיר לה האסיר שמשיב לה את אביה. ממו מתחבא מאחורי הרכב, וכשהוא יוצא ממחבואו, הוא מאושר לראות את אווה. השניים מתחבקים ואומרים זה לזה “לינגו לינגו, בקבוקים”.
