עינת פישביין, כלת פרס סוקולוב לעיתונות והמייסדת והעורכת הראשית של האתר “המקום הכי חם בגיהנום”, צפויה להרצות מחר (23.2) במכללת ספיר – במסגרת הסמינר המחלקתי של המחלקה לתקשורת. בריאיון ל”ספירלה” שנערך לקראת ההרצאה, מספרת פישביין על הסיבות שהביאו אותה להקים אתר עיתונאי עצמאי בתקופה שבה היו אתרים בודדים שכאלה; על שיטות העבודה הייחודיות של “המקום הכי חם בגיהנום” ועל הדרכים שבהן יכולים עיתונאים להשפיע על המציאות.
עינת פישביין (52) החלה את דרכה העיתונאית ב-1991, לגמרי במקרה. “אחרי הצבא חיפשתי עבודה בצילום והגעתי למערכת של המקומון ‘על השרון'”, היא נזכרת. “התחלתי לעבוד כצלמת, ואחרי שהצלמת שהחלפתי חזרה לעבודה אמרו לי ‘אם את כבר כאן אולי תנסי לכתוב?’. ככה בעצם נהייתי עיתונאית. די מהר התבלטתי ככתבת מגזין לא רעה בכלל”.
פישביין המשיכה לעיתון “העיר” התל-אביבי ומספרת שהבינה מהר מאוד מה הם הנושאים שחשוב לה להתמקד בהם: “התחלתי לכתוב על קהילת העובדים הזרים בתל אביב, ומצאתי קהילה שאף אחד אחר לא כתב עליה ולא הכיר אותה. העיסוק בנושא הזה נחשב אז לפריצת דרך וכתבתי עליו בצורה אינטנסיבית במשך שנים”. סדרת הכתבות “התל אביבים החדשים”, שהעלתה את חייהם ומצוקותיהם של העובדים הזרים על סדר היום, זיכתה את פישביין בפרס סוקולוב לעיתונות בשנת 2000. “עד היום נושא העובדים הזרים זה אחד מנושאי הדגל של ‘המקום הכי חם בגיהנום'”, היא מסבירה.
“הנושאים החברתיים שנדחקים בדרך כלל לעמוד האחרון במקומות אחרים, אצלי באתר הם תמיד בעמוד הראשון”
את העיתונות הממוסדת בחרה לעזוב לאחר ששימשה במשך מספר שנים ככתבת במוסף לשבת של ידיעות אחרונות. הטריגר למעבר לעיתונות העצמאית, היא מספרת, החל במחאה החברתית של קיץ 2011: “אז כבר ידעתי על הקשרים של המו”לים עם פוליטיקאים וידעתי שאת הסיפור של חוסר הצדק, של הקבוצות המוחלשות, לא אוכל לספר בידיעות אחרונות. יתנו לי לספר אותו מדי פעם, אבל כלי התקשורת הזה הולך למקום של לחזק את בעלי ההון ואת המשטר ומבני הכוח הקיימים, ומה שאני רוצה זה לפרק את מבני הכוח האלה. אני רוצה להראות מה הקשר בין האנשים שיושבים למעלה לבין המצוקות של מי שנמצא למטה”.
ותודה לדאנטה
ב-2013 יצאה פישביין לדרך חדשה והקימה את “המקום הכי חם בגיהנום” ביחד עם אירית דולב. תשע שנים אחרי, נחשב האתר לאחד המגזינים העצמאיים המצליחים בישראל. “שינינו את המציאות, וגם את המציאות העיתונאית שזה היה אחד החלומות שלי. כיום אנחנו מכוונים להיות אתר התחקירים המוביל בישראל ואני חושבת שאנחנו בדרכנו לשם, אם לא כבר שם”, אומרת פישביין בגאווה.
מאיפה הגיע הרעיון לשם של האתר?
“הייתי בחנות ספרים בתל אביב והיה שם פוסטר נורא יפה, עם כל מיני סמלים של זכויות אדם. בתחתית הפוסטר היה רשום באנגלית משפט של דנטה אליגיירי, ‘המקומות הכי חמים בגיהינום שמורים למי שבזמנים של משבר מוסרי שומרים על נייטרליות’. מאוד הזדהיתי עם המשפט הזה, ומסתבר שלא רק אני – ביום הראשון שהיינו באוויר היו 2,000 כניסות לאתר, שזה המון לכלי תקשורת שאף אחד לא מכיר. הפידבקים היו מדהימים. המקום קם מתוך אג’נדה שיש דברים שצריך להגיד אותם ואין ברירה אחרת. לא היה לי מושג שזה יגיע לאן שזה הגיע”.
פישביין מספרת כי חוש צדק מפותח הנחה אותה מאז ומתמיד, והתחום שבחרה לעסוק בו נתן לה מענה מושלם: “זו תפיסת עולם שהיום אני יודעת לקרוא לה סוציאל דמוקרטית. שוויון, צדק חברתי וזכויות אדם, זה משהו שהיה חשוב לי מגיל צעיר ותמיד הייתה לי משיכה לזה”.
היא לא אופטימית לגבי עתידה החברתי של המדינה. את האחריות למצב היא מטילה על נבחרי הציבור: “נעשה כאן המון הרס תחת שלטון נתניהו, אבל זה משהו שהתחיל לפני. הוא פשוט הקצין את הקרע, הפילוג וחוסר היכולת לחיות כאן, קבוצות שלמות זו עם זו. יש ממשלה חדשה, אני שמחה שהוא לא חלק ממנה אבל אני לא יכולה להגיד שאני תולה בה יותר מדי תקוות. כרגע יש טיפה תחושה של רגיעה אבל היא יכולה בשנייה להתפוגג ולהגיע שוב לבעירה”.
“יש המון סיפורים שלא הצלחנו להביא כי יש לנו כוח אדם מוגבל ואין לנו גישה למקורות העיקריים והרשמיים. היו גם סיפורים שבגללם קיבלנו איומים ונתבענו”
במה שונה צורת העבודה בעיתונות הממוסדת מזו שבעיתונות העצמאית?
“אני חושבת שמה שבאמת ייחודי אצלנו, זה לקחת נושא אחד ולא להרפות ממנו. להראות למשל איך השחיתות שמגיעה מלמעלה משפיעה על האנשים למטה. גם אין לנו את הצורך לספק חדשות ועדכונים שוטפים. אני מגיבה לאירועים בזמן שלי ובוחרת את סדר היום שלי – ומבחינתי כל הרעיון בעזיבת העיתונות הממוסדת היה להשתחרר מסדר היום הזה. הנושאים החברתיים שנדחקים בדרך כלל לעמוד האחרון במקומות אחרים, אצלי הם תמיד בעמוד הראשון”.
עד כאן היתרונות, ומה החסרונות בעבודה על מגזין עיתונאי עצמאי כמו “המקום הכי חם בגיהנום”?
“יש המון סיפורים שלא הצלחנו להביא כי יש לנו כוח אדם מוגבל ואין לנו גישה למקורות העיקריים והרשמיים. אנחנו מחפשים תמיד מקורות אלטרנטיביים אבל אני יודעת שלא אקבל סיפור מהמשטרה כי אנחנו קטנים ואין להם אינטרס לפנות אלינו. היו גם סיפורים שבגללם קיבלנו איומים ונתבענו, למשל תביעת ההשתקה של יו”ר לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה נגד העיתונאית שרון שפורר, אבל לא הרמנו ידיים”.
המחסום הכספי
מערכת המגזין כוללת שישה עיתונאים קבועים בסך הכל, ועוד מספר כתבים עצמאיים שתורמים לאתר מעת לעת.
איך האתר מצליח להתקיים כלכלית?
“כרגע מה שמונע ממני לעשות דברים ולהתפתח זה רק כסף. השנה הבאתי בפעם הראשונה מנהלת פיתוח עסקי ואני מתעסקת בגיוס כספים, אבל כנראה שזה לא מספיק. הרבה קוראים אומרים לנו ‘אתם עושים עבודה חשובה, הדבר הזה צריך להמשיך להתקיים, אסור לכם להיסגר’. כל מי שאומר לי את זה, אני שואלת אם עשה מנוי”.
פישביין לא חוסכת ביקורת חריפה מכלי התקשורת הממוסדים: “חצי ממהדורות החדשות זה בידור. ידיעות אחרונות וישראל היום, למשל, חוץ מלהיות קצת יותר ביבי, קצת פחות ביבי, עושים עיתונות די גרועה שמשרתת רק את האינטרסים של הבעלים שלהם”.
מהו לדעתך תפקידה של העיתונות?
“המהות היא לעשות שינוי חברתי. לא סתם עיתונות נקראת כלב השמירה של הדמוקרטיה. הכלב יכול לספר שיש פרחים בחוץ וזה אחלה, אבל באופי שלנו, ב’מקום הכי חם’, אני לא רואה איך זה קורה. שלוש הבנות שלי מתעצבנות שאני עובדת עד מאוחר. אני מסבירה להן שאני עושה את זה, כדי שלהן בתור נשים יהיה עתיד טוב יותר”.
מה היית עושה אם לא היית עיתונאית?
“אני לא אוהבת ללמוד. התחלתי תואר בספרות ופילוסופיה ולא סיימתי. אולי עובדת סוציאלית או עורכת דין. אלו שני מקצועות שמתעסקים בסוג הצדק שעניין אותי מאז ומתמיד, אבל עמוק בלב הייתי רוצה שתהיה לי חנות פרחים קטנה”.
