הטוב (ורד פוליאק)
בין אם צעקנו יחד עם שי חי את כל האמת בפרצוף או שבכינו בהיסטריה כשאור הודחה מהבית, דבר אחד נשאר בטוח: אף אחד לא יכול להישאר אדיש לעונה השביעית של האח הגדול. אנחנו אמנם יכולים לאהוב אותה, לשנוא אותה ואפילו לנסות להתעלם ממנה, אבל הבאזז התקשורתי העצום שנוצר סביב החיים בבית הסגור, שם את התוכנית פעם אחר פעם בכותרות, כך שהתעלמות פשוט לא באה בחשבון. מעל למיליון אזכורים ברשת וחצי מיליון שיחות על התוכנית, סחפו אחריהם מדינה שלמה אל תוך מערבולת של דיונים על צדק, אמת, חרם, אלימות, צבאות הפייסבוק ואיך לא – מה ראוי ומה לא ראוי להציג בפריים טיים הישראלי.
רק הדיונים עצמם הם הישג אדיר לתוכנית, שהצליחה להעלות את המודעות למצב העגום שאליו הידרדרה החברה הישראלית. אם עד כה טאטאנו מתחת לשטיח את כל אותן ההתנהגויות הבזויות שכביכול רחוקות מאיתנו שנות אור, הגיעה העונה השביעית של האח הגדול והציבה לנו את המראה המזעזעת מול הפנים (או את כל האמת בפרצוף, אם ממש נתעקש). אין ספק שהאלימות המילולית לאורך העונה הייתה בשיאה, אבל בואו נסיר לרגע את מסכות הצביעות, ונסתכל גם קצת על עצמנו: קללות וגידופים הם בגדר נורמה בוויכוחים הפוליטיים בכנסת, שמייצגת אותנו, אוהדי הכדורגל ניזונים מהשפלות של הקבוצה היריבה, ורק הנתונים הסטטיסטיים מדי שנה על העלייה בהטרדות המיניות ובאלימות המילולית והפיזית, מעלים שאלה אחת מיני רבות: מדוע כל אותם יפי נפש מפנים אצבע מאשימה כלפי האלימות בתוכנית הריאליטי, כשחלק מרכזי כל כך בשגרת היומיום מלא גם הוא באותה האלימות בדיוק?
ופה כנראה קבור הכלב שמעיד על גדולתה של התוכנית: היכולת לייצר תחושת הזדהות דווקא משום שהתמונה על המרקע ממחישה לנו יותר מכל את עצמנו. ובעונה הנוכחית יהיה זה עוול לא להזכיר את מתמודד הריאליטי השנוי במחלוקת – שי חי, שגרם כמעט לכל צופה שחווה חרם, חוסר שייכות ותחושת בדידות בחייו להרגיש שהגיע הרגע שבו הוא כבר לא לבד במערכה, שסוף סוף נלחמים גם בשבילו. זהו תהליך בלתי נמנע שבו אנחנו לוקחים חלק במסע שעובר כל דייר ודייר בסיר הלחץ שנקרא בית האח הגדול. אנחנו צוחקים איתם, חיים איתם, כואבים בכאב שלהם והכי חשוב – לומדים שיעור על איך להתנהל בסיטואציות החברתיות דרך המשקפיים של האחר. השאלה: “כיצד אני הייתי מגיב?” מלווה אותנו לאורך כל הדרך, ולכן מעמדה של “האח הגדול” כתוכנית ריאליטי מתגמד לעומת ההגדרה הראויה: ניסוי חברתי אדיר ממדים שמעביר מדינה שלמה שיעור על החיים.
אי לכך ובהתאם לזאת, אי אפשר להתכחש להשלכות העצומות שיש לניסוי החברתי על החיים במציאות הישראלית, במיוחד כשכל אותם זאבים בודדים נתנו לדייר כמו שי חי כוח בלתי נתפס. נכון וראוי אפילו להתווכח אם צריך לרכז בידי אדם אחד כוח שכזה, אבל התוצאה הסופית מעניינת הרבה יותר: איפשהו בדרך, כל אותם המעריצים החזירו מבלי לשים לב את הכוח חזרה אל העם. אולי החזון המרקסיסטי התגשם ואולי זוהי סתם הגזמה, אבל היכולת של קהל הצופים להוריד משמעותית את רייטינג התוכנית, לגרום להפסדים כלכליים עצומים, להכריע את הכף בבחירת זוכה העונה תוך 24 שעות ולגייס מעל ל-100 אלף שקלים למען משפחות נזקקות מאירוע אחד של גמר אלטרנטיבי, מעוררות זיק של תקווה שגם לאדם הקטן יש את הכוח לחולל שינוי – וזה בלבד שווה עולם ומלואו.
(אסיים בגילוי נאות: במהלך ארבעת החודשים האחרונים נפלה בקרבי הזכות לעבוד במסגרת התוכנית, כך שרוב חיי הסתכמו בשעות אין ספור של צפייה במסך מלא בחיים המתקיימים תחת קורת גג אחת. ואם להגיד את האמת, לא העריכה, או אפילו האלימות של הדיירים הם אלו שזעזעו אותי, אלא התגובות שלנו כחברה בנוגע לכל מה שהתרחש בתוך הבית. הכי קל להאשים את הפריים טיים בהידרדרות של הנוער והחברה כולה, אבל אם נציץ אל הטוקבקים שאותם יצא לי לאשר ולסנן מדי יום, נגלה שכל דייר ודייר הוא מלאך לעומת המילים הזוועתיות והאיומים שבהם אנחנו משתמשים בעילום שם מאחורי המקלדת. שכחנו שיש שם אנשים עם סיפור חיים, שכחנו שגם לדייר הכי שנוא יש רגשות ושכחנו שאנחנו לא יכולים להאשים אדם במה שאנחנו עושים כל יום).
הרע (חן שטרן)
אני דווקא אתחיל בגילוי נאות: עבדתי יום שלם בהפקת התוכנית בעונה הרביעית. ועכשיו נעבור לעונה השביעית – איזו עונה עברה עלינו. מי שאהב את הפורמט מצא את עצמו מתעצבן ברוב הפרקים, מי ששנא את הפורמט מצא את עצמו מנהל שיחות על אדם אחד בשם שי חי, ומי שלא צפה ב”אח הגדול” לפני כן – גילה פורמט שהידרדר בצורה הדרגתית (זה לקח שבע עונות שלמות). בסופו של דבר, השיקול המרכזי של זכייניות הטלוויזיה הוא רייטינג, השאלה החדשה שצפה בעונה זו היא כמה רחוק תצטרך ההפקה של “האח הגדול” ללכת.
הרשו לי לא להישאב לנאום המפורסם והמשעמם של “האח הגדול משחית את הדור הבא”, או נאום ה”איך נותנים לזה במה”, אלא דווקא לעסוק בעיוורון החדש שמאמצות הפקות הריאליטי, כאשר בראשן נמצא מפקדו העליון של הז’אנר: ארז טל, שעושה שוב את הבלתי ייאמן ולוקח אחריות, מבלי לקחת אחריות. במקום לגנות מעשים ולקחת עמדה, טל מצהיר שזאת הזדמנות חינוכית לשבת עם הילדים בסלון ולדבר על מה שקרה. על מה שקרה? איך בכלל מתחילים לשוחח עם הילדים על תכנים שהם נחשפים אליהם בטלוויזיה בעידן שערך הצפייה המשותפת בסלון כמעט נכחד לחלוטין?
תכנים אלימים תמיד היו בטלוויזיה וככל הנראה עוד נצפה בנסיקתם בשנים הקרובות, עד לנקודת הרתיחה הבאה. ובנקודת הרתיחה הבאה שוב נקיים דיון סוער ונחשוב איפה הערכים שלנו בתור חברה. מה שלא תמיד יהיה לנו לשאול, הוא מה תפקידה המודרני של הטלוויזיה והזכייניות במקרים שכאלה.
אנחנו בשנת 2016. אם אתה מתכנן להיות זכיין מוביל, אתה לא יכול להמשיך לשדר תכנים פוגעניים. אתה חייב לתת לצופים תחושה שהם צומחים, גדלים ונהיים חכמים יותר בכל פרק. אם המצב יישאר כפי שהוא כיום, באיזשהו שלב שידור קטעים שבהם אדם מקלל ומגדף בפריים טיים יוריד את הרייטינג ולא יעלה אותו, כי איך נגיד את זה במילים יפות? לאנשים מתישהו, איכשהו, נמאס. ואז, ורק אז, הזכיין ישנה את תכניו. לא מטעמים של ערכים, אלא מטעמים של כסף. עד השערורייה הבאה.
בתמונה: שי מיקה יפרח מנצחת בגמר האח הגדול. צילום: יח”צ קשת.
