“אני היפוכונדר ומפחד מחיסונים”, מודה רונאל ברכה, אוהד שרוף של הפועל באר שבע. כבר יותר מחצי שנה שלא נכח פיזית במשחק כדורגל, מה שבעבר היה עבורו שגרה. “אני שומע על תופעות הלוואי ועדיין מפחד – אבל כדי לחזור למגרש הכדורגל אני אעשה את הכל. אפילו את החיסון”. ברכה, סטודנט לתקשורת במכללת ספיר, מספר שמכיוון שקבלת חיסון הפכה לתנאי חובה כדי לחזור למגרשים, הוא עושה מאמץ להתחסן כמה שיותר מוקדם. “אני מחפש כל הזמן איפה יש עודפים של מנות. עברתי באחרונה למרכז, וכמעט אין עודפים. אם הייתי בבאר שבע בטוח כבר הייתי מתחסן”.
זה שישה חודשים שמשחקי הכדורגל בארץ, על כל הליגות השונות, מתקיימים ללא קהל. במקומם, מושמעים שירים וקולות רקע מוקלטים – שלא משתווים לאנרגיות של קהל אמיתי, חי ובועט שמעודד את הקבוצה, מאושר ועצוב עמה בהצלחות ובמפלות. מבצע החיסונים הפיח תקווה חדשה באוהדים: עם קבלת שתי מנות חיסון, הובטח “דרכון ירוק” שבאמצעותו אפשר יהיה להיכנס לאירועי תרבות, מסעדות, לטוס לחו”ל, והכי חשוב עבורם – לחזור למגרשים.
“אני ממש רוצה ללכת להתחסן ולקבל את הדרכון הירוק, אבל עדיין לא הספקתי בגלל הלימודים”, מספר עידו רווה, אוהד מכבי חיפה וסטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה בבינתחומי. לעומתו, תומר כהן – אוהד מכבי תל אביב וסטודנט לחינוך גופני בווינגייט – אומר כי הוא מעדיף להמתין. “קודם כל שמי שצריך את החיסון יעשה ראשון”, הוא אומר. “אם יישארו מנות בסוף היום בקופות החולים ויאפשרו לאנשים להתחסן כדי שלא יילכו לפח – בהחלט אעשה את זה, כדי לחזור למגרשים”. אלון מאיר, אוהד בית”ר ירושלים, אומר שיחכה עד שיגיע תורו. “עם כל האהבה שלי לכדורגל ועד כמה שזה חסר לי להגיע למשחקים, אני לא אעשה מאמץ להשיג את החיסון, לעקוף בתור ודברים כאלו. יש אנשים שצריכים את זה יותר ממני”.
האוהדים מספרים כי לשמחתם, עונת הכדורגל כמעט שלא הופסקה – למעט במהלך הסגרים – אך חווית הצפייה במשחק נפגמה. “הייתי הולך לכל משחק בית של הקבוצה, בהפסדים ובניצחונות. ברור שזה חסר לי מאוד”, מספר טל קובליו, אוהד מכבי תל אביב, ומוסיף כי הוא מנוי למשחקים מגיל שש. רווה מוסיף כי החוויה קשה עבורו במיוחד עכשיו – כשהקבוצה שלו מקום ראשון בליגת העל. “לראות את הקבוצה בטלוויזיה בלי קהל זה מבאס אותי ממש, בטח כשהם רצים לאליפות ואני לא שם כדי לחוות את זה”, הוא אומר. “אין את אווירת הטירוף, במקום זה – יש אפילו קצת אדישות”. הוא מוסיף שהגעגוע למשחקים הוא גדול מאוד, “כמובן שאני עדיין עוקב אחרי כל משחק, שמח וחוגג בכל שער שכובשים, אבל אי אפשר להשוות את זה לחוויה באצטדיון. געגוע וחסך הן המילים שיתארו את ההרגשה בצורה הטובה ביותר”.
עם ניצוץ של תקווה לחזור למגרשים בעתיד הנראה לעין, האוהדים גם נזכרים בחוויות הכי משמעותיות שהיו להם באצטדיון. “משחק האליפות של מכבי ת”א בעונת 2012-13”, פוסק כהן. “זאת הייתה האליפות הראשונה שלנו זה עשור, ניצחנו 0-2 את עירוני רמת השרון. היו לי דמעות בעיניים, זה אירוע שאני אזכור תמיד”. ברכה נזכר במשחק של הפועל באר שבע מול סלטיק בפלייאוף בליגת האלופות. “רגע לפני שמתחיל המשחק, משמיעים בפעם הראשונה בבאר שבע הקטנה, באצטדיון טוטו טרנר, את המוזיקה הרשמית של ליגת האלופות”, הוא מתאר. “הרגשתי צמרמורת, אפילו עכשיו כשאני מדבר על זה. אני זוכר שהייתה שירה אדירה של הקהל, וזה רגע שלעולם לא אשכח”. מאיר מזכיר משחק של בית”ר ירושלים מול מכבי חיפה. “היה גשם רציני, היינו רטובים לגמרי – אפילו לא לבשתי מעיל. אבל זה לא היה משנה. אני מתגעגע לרגעים האלה ולרבים נוספים באצטדיון”.
