לפני שלושה חודשים, קיבלה טליה שנבל, מנהלת פנימיית “ביכורים” שבמועצה אזורית אשכול מיומה הראשון, הודעה קשה. בהודעה נכתב כי המועצה החליטה לסיים את החסות והקצאת המקום לפרויקט הייחודי בשטחה. שנבל חיפשה מקום חלופי שאליו הפנימייה תוכל לעבור ולהמשיך את פעילותה, ולבסוף מצאה אותו בקיבוץ עין גדי. הסיבה למעבר ממועצת אשכול היתה העלות הגבוהה ומחסור בתקציב, אחרי שנים של תמיכה עיקרית מכספי תרומות. פנימיית “ביכורים” הוקמה בשנת 2014, והחזון שלה הוא לטפח מצוינות בתחום האמנויות בקרב בני נוער מכל הארץ, בעלי פוטנציאל גבוה בתחומי המוזיקה והאמנות. הפנימייה אינה פרטית אלא ממלכתית, ומפוקחת על ידי משרד החינוך.
“אצלנו אנחנו מחפשים פוטנציאל ויכולת, לא בהכרח התמקצעות”, מחדדת שנבל. “כדי ללכת לתלמה ילין למשל צריך המון שעות של שיעורים פרטיים וזה עולה המון כסף – וזה רק כדי להתקבל”. אצלם לעומת זאת, מזהים פוטנציאל ומוטיבציה אצל ילדים שמגיעים בלי שקראו תווים מעולם. “אנחנו עושים את המודל מאפס למאה תוך ארבע שנים. בסוף הם מגיעים לאותה רמה של ילדים בכל בתי הספר הכי טובים בארץ”, היא ממשיכה. “ילדים שאין להם כסף לא ישלמו על זה כלום, יש לנו מלגות סוציו-אקונומיות. אין מצב שבגלל מצב כלכלי אתה לא יכול ללמוד בבית ספר מצוין”.
הסיפור של המקום מתחיל ממשפחת דקל-חן מקיבוץ ניר עוז, שבמועצה האזורית אשכול. לאחר שחזרו משליחות בארה”ב, לשני הבנים, שאחד היה מחונן במוזיקה והשני היה מצוין בספורט, לא היו מוסדות לימוד ייעודיים באזור. הם עזבו את הבית, עברו להתגורר אצל הסבא והסבתא במרכז ולמדו בתלמה ילין ובמכון וינגייט. במקרה שלהם, הקיבוץ, שהינו שיתופי, הוא זה ששילם – אך במשפחה הבינו שלרוב האנשים אין את המזל הזה, להצטיין בפריפריה. אבי המשפחה, פרופ’ יונתן דקל-חן, גילה במועצה מבנים של השומר הצעיר שהיו מוזנחים כבר שנים – וביקש מהמועצה לפתוח את הפנימייה, שהתחילה כעמותה ב-2014.
לאחר כשנתיים של הישענות על תרומות בלבד, המועצה החליטה ב-2016 לקחת חסות על המקום וכך, ספגה את כל הגירעון במשך ארבע שנים. “עלות חודשית לכפר היא כמו כל כפר נוער, 25 אלף ש”ח לשנה לתלמיד”, מפרטת שנבל. “יש מלגות לפי המצב הסוציו-אקונומי. זאת אומרת שיש ילדים שמשלמים מחיר מלא, ויש ילדים שלא משלמים בכלל”. שנבל מסבירה כי הסכום מממן את חיי הפנימייה והיום-יום, אבל אינו מספיק למימון מצוינות באמנויות המתבטאת בשעות נוספות, איכות ההוראה ועוד היבטים לימודיים. “מה שקורה בבתי ספר פרטיים זה שההורים משלמים הרבה מאוד כסף אבל כאן אי אפשר לבקש מהם את זה כי הם משלמים על הפנימייה ואין להם כבר יכולת”. בשל כך, הפנימייה נכנסה לקשיים כלכליים והמועצה נאלצה לסגור אותה.
האיחוד עם עין גדי
בעקבות הפסקת התמיכה של המועצה, שנבל פנתה לקולגה, מנהל הפנימייה בעין גדי, והבינה שהפרופיל של המקום התאים לאיחוד עם “ביכורים”. הרעיון היה להטמיע את ביכורים בתוך עין גדי, כך שהתלמידים שעדיין לומדים שם יסיימו את התיכון ועד אז לא יקבלו תלמידים חדשים שאינם מיועדים למצוינות באמנויות. בשנים הקרובות עד שזה יקרה התלמידים הוותיקים ואלו החדשים שעברו מהעוטף ילמדו יחד, אך עם הזמן זו תהפוך לפנימייה למצוינות אמנותית בלבד. “עין גדי זו מועצה מאוד עשירה שמאוד אוהבת ומחוברת לתחום האמנויות”, מוסיפה שנבל בהתלהבות. “יש שם את כל הפסטיבלים במצדה, המלונות והתיירות – פלטפורמות נוספות להופיע ולהתפתח. בעבר עין גדי היה קיבוץ תוסס מבחינה אמנותית, אז יש להם את הדנ”א ליצירה ויש לנו תקווה מחודשת”.
“לפעמים המוזיקה או האמנות, זה רק תירוץ”
“אחד הדברים המדהימים והעצובים שקרו, זה שמאז ששמעו שאנחנו עוזבים את העוטף בחודשים האחרונים קיבלנו הרבה יותר פניות”, מודה שנבל. הייתה קפיצה מ-45 ילדים, הסך בפנימייה כיום, ל-70 בספטמבר הקרוב בעין גדי. “מבחינתי המצב הביטחוני מעולם לא היה חסם, דווקא שיקול אידיאולוגי לתמוך ולחזק”, היא ממשיכה. “אנחנו הרבה פעמים אומרים שלפעמים המוזיקה או האמנות, זה רק תירוץ”. שנבל מודה כי אלמלא הבעיות התקציביות, הם לא היו עוזבים את העוטף. היא ניסתה לפני עין גדי לפנות לפנימיית הנוער בכפר סילבר סמוך לאשקלון כדי להישאר באזור העוטף, אך גם שם לא היה מספיק תקציב.
אחת מההורים שעבורם מיקום הפנימייה בעוטף כן היה שיקול היא אורנא נחמני. בתה של נחמני, המתגוררת במושב שדה דוד, תתחיל בשנת הלימודים הקרובה את כיתה י’ בעין גדי. “לכל מקום יש את החולשות שלו. עין גדי זה רחוק וחם נורא, ולעומת זאת העוטף מסוכן”, היא מתארת. נחמני מודה שאם הפנימייה הייתה נשארת באשכול, בתה הייתה בוחרת ללמוד בתיכון יאס”א לאמנויות בירושלים. בסוף, מה שקנה אותה זה חיי הקיבוץ שצפויים לה בעין גדי. “זה הדליק אותה, יש לזה את הקסם שלו”.
הסגל והתלמידים
מי שמנהל את מסלול המוזיקה בפינימייה הוא עמיקם קימלמן, שהקים וניהל במשך 25 שנה את בי”ס רימון ומנהל את פסטיבל הג’אז. קימלמן הביא איתו צוות של מורים מהאקדמיה למוסיקה בירושלים ומרימון. לצדו, מיקי קידר, ראש תחום קיימות בשנקר ומרצה, מנהל את מסלול האמנות. “אני מרגיש שזכיתי, אין כמעט אנשים בארץ בגילי שיש להם האופציה לרמה הזאת”, אומר אבשלום גולד, שמסיים י”ב כנגן בס. גולד עתיד להוציא אלבום ראשון של שירים שהוא כתב ומבצע, יחד עם שני חברים מהפנימייה, היוצרים גם הם מוזיקה מקורית.
גם מיכל פרץ, בת המחזור שלו ממסלול האמנות, אופטימית לגבי עתיד הפנימייה. “אמנם מצאנו את הדרכים שלנו ליצור למרות מחסור בציוד מקצועי, כמו רתכת או תנור חימר”, היא מפרטת. “אבל עכשיו, מי שילמד בפנימייה יקבל יותר מבחינת תקציבים”. פרץ מציגה גם היא תערוכת יחיד ראשונה, בגלריה “שמרלה” בבאר שבע.
בעין גדי שנבל תהיה אחראית על הפיתוח של המגמות והמצוינות. הכוונה שלה לטווח הארוך היא להגיע ליותר ילדים ולפתוח מגמות נוספות כמו מחול ותאטרון. התרחבויות אלו, כמו גם שלוחות נוספות בעוד מקומות, לא יהיו אפשריות ללא תקצוב ממשרד החינוך או התרבות. היא מסכמת כי “במשרד החינוך אין עדיין הבנה כמה התחום הזה משמעותי. גם בתי ספר טובים כמו תלמה ילין נמצאים בתקופות מאוד קשות של הישרדות”.
