אנחנו מטפסות במעלה המדרגות לחדרון צדדי. הן מקפידות שאף אחד לא יראה אותנו ונועלות את הדלת מאחוריהן לפני שאנחנו מתיישבות לשוחח. בכל פעם שיש רעש מעבר לדלת, הן נדרכות בחשש שהמנהל תיכף ייכנס. על החלום של עובדות הקבלן הללו להיות חלק מסגל עובדי המכללה הן מדברות בשקט, בפחד. הן לא הסכימו אפילו לומר לי את שמותיהן המלאים, רק את תחילית השם. עד כדי כך הן מבקשות לא להסתכן. רק כאשר הן מדברות על המשפחה ומספרות כמה הן גאות בילדיהן, מתגנב לפניהן חיוך מאושר.
מידי יום מגיעים אלפי סטודנטים, מרצים ועובדים מן המניין למכללת ספיר, נכנסים לבניינים נקיים ומסודרים, עם פחי אשפה מרוקנים ושירותים מצוחצחים. אף אחד מהם, קרוב לוודאי, אינו מקדיש מחשבה למי שאחראיות לניקיון ולסדר במכללה – ואלה הן בעיקר הנשים קשות היום הללו, המנקות שמגיעות כבר בחמש לפנות בוקר, מוכנות להתחיל עוד יום עבודה קשה. מדי כמה שנים מתחלף קבלן והן עוברות למעסיק חדש, בלי יכולת לשנות את זכויותיהן, לדעת ולהבין בכלל מה כתוב באותיות הקטנות של החוזה שעליו הן חותמות. “אנחנו כמו מיטה שמוכרים”, הן אומרות בכאב, “חפצים לכל דבר”.
ביקורת שערך החשב הכללי במשרד האוצר גילתה עד כמה עגום מצבם של עובדי הקבלן בישראל. כך, למשל, בדיקה בתלושי השכר של כ-2,400 עובדים שדגם משרד האוצר, גילתה סכום עתק של 1.89 מיליון שקל שפשוט לא הגיע לידיהם. בענף הניקיון, שבו שיעור ההעסקה הקבלנית הוא עצום, כ-93% מהעובדים הן נשים. קבוצה מוחלשת זו נותרת ללא תנאים נאותים ומכובדים שמגיעים לה, וברוב המקרים סובלת בשקט.
מ’, תושבת שדרות, אלמנה בת 57 וסבתא לנכדים, עלתה מחבר המדינות לפני למעלה משלושה עשורים. היא עובדת כמנקה במכללת ספיר כבר קרוב ל-20 שנה. מ’ אקדמאית אך מעולם לא זכתה לעבוד בארץ בתחום שאותו למדה במולדתה. “הגעתי לארץ נשואה עם ילדה, ואז הגיעו ילדים נוספים לעולם ולא נותרה לי ברירה, הייתי חייבת להתפרנס”, מספרת מ’ ונאנחת בכבדות, “לא ידעתי עברית. רק בניקיון מצאתי עבודה”. מבעד למילותיה, ניתן לחוש את כאבה על כך שלא מימשה את עצמה בתחום שבו רכשה את השכלתה. “עשיתי הכל למען הילדים”, היא ממלמלת.
אחרי 20 שנה במכללה, מה את חושבת על תנאי ההעסקה שלכן, דרך חברות הקבלן ?
“הרבה פעמים אנחנו מנקות כמות בלתי הגיונית של לכלוך. בגלל שאנחנו עובדות קבלן, אז השכר נשאר שכר מינימום. ואיפה הוותק שצברנו? גם אחרי עשר ועשרים שנה השכר נשאר אותו דבר, עומד במקום”.
“הכול עניין של כסף. מי שמציע במכרז הכי פחות נכנס – ואנחנו סובלות”
ש’, בת 53, אם חד הורית, עלתה לארץ לפני 15 שנה מחבר המדינות. גם היא, כמו חברותיה המנקות, מדברת במבטא כבד. היא טוענת להתעמרות קשה מצד מנהליה אך חוששת לפרט: “יש במכללה שני עובדי ניקיון שהם של המכללה, אם אחד מהם חולה אז אנחנו צריכות לעשות את העבודה שלו פשוט בחינם, לא מקבלות על זה שום תוספת. זה מתאים למכללה, הכל עניין של כסף. מי שמציע במכרז הכי פחות נכנס – ואנחנו סובלות”
תקופת הקורונה ומבצע “שומר החומות” רק היקשו עליהן. “עבדנו כמו משוגעים”, נזכרת ש’. “בזמן המבצע הצבאי האחרון נאלצנו לצאת לחל”ת כי אסור היה להגיע למכללה, אבל זה היה על חשבון ימי החופש השנתיים שלנו. עכשיו אין לנו בכלל ימים, אנחנו במינוס וכל חודש יורד לנו יום במשכורת בגלל זה. זה אכזרי ומשאיר אותנו ללא יכולת לנשום, אנחנו רוצות חופש מידי פעם”.
סביב השולחן יושבת גם ס’, אלמנה בת 61, אף היא משדרות. פניה למודות סבל, מגלות שעברה דבר או שניים בחייה. כבר יותר מעשור שהיא מועסקת כמנקה דרך חברות קבלן שונות. כדי לחסוך היא מתגוררת אצל בנה הצעיר ואת משכורתה הדלה היא משתדלת לחלוק עם ילדיה ונכדיה. צלצול שבוקע מהטלפון של ס’ קוטע את הריאיון. היא משוחחת קצרות ברוסית עם האישה שמעברו השני של הקו, מנקה נוספת שמבקשת להצטרף לשיחתנו. ד’, סבתא בסוף שנות החמישים לחייה, נכנסת לחדר והדלת ננעלת מאחוריה.
“גם אחרי עשר ועשרים שנה השכר נשאר אותו דבר, עומד במקום”
ד’ עובדת כ-15 שנה במכללה, ומתחילה לספר על כך כמעט בלי נשימה, כאילו רק חיכתה שמישהו יתעניין, יקשיב למה שעל ליבה. “אני אוהבת בסך הכל את העבודה, במיוחד את החברות שלי”, היא אומרת. “אני לא יודעת על מה חתמתי בחוזה. בכל פעם התחלפה חברה וקיבלנו חוזה חדש. אנחנו רק חותמות בלי להבין על מה”.
עושה רושם שהן לא בקו הבריאות. ס’ מספרת על מחלת הסוכרת שעמה היא מתמודדת, ד’ מספרת על בעיות גב וכאבים בלתי פוסקים. “הלוואי שהיינו עובדות של המכללה ולא עובדות קבלן”, הן אומרות. אבל גם הן יודעות שחלומות לחוד ומציאות לחוד: לאחר שראו את מאבקן של המנקות באוניברסיטת בן גוריון, שלא הניב פירות, המנקות של מכללת ספיר מבינות שהסיכוי שיקבלו את מבוקשן כמעט בלתי אפשרי.
ממכללת ספיר נמסר בתגובה כי “שירותי הניקיון במכללה ניתנים באמצעות מיקור חוץ על ידי חברת ‘שלג לבן’ שזכתה במכרז פומבי. המכללה מבצעת בדיקות תקופתיות כדי לוודא שזכויותיהן של המנקות נשמרות והן זוכות לכל התנאים בהתאם לחוק ולצווי ההרחבה”.
מחברת “שלג לבן” נמסר בתגובה: “שלג לבן דואגת לרווחת עובדיה כל העת וזמינה עבורם בכל שאלה. מאחר והמדינה עוד לא פיצתה את בעלי העסקים על ימי לחימה, חיפשנו פתרון אשר לא יפגע בהכנסות העובדים. עם זאת אנחנו פועלים למציאת פתרון טוב יותר. מעבר לכך, עובדי החברה עובדים בהתאם לשעות המוגדרות בהסכמי העבודה, וכל חריגה בשעות האלו היא בתגמול בהתאם, זאת לפי החוק”.
