מאת ירדן שושן
מתן וייץ (26), במקור מירושלים, החליט שאת הפרק הבא בחייו יעביר כקיבוצניק. לפני קצת יותר משנתיים הוא נרשם ללימודי תואר ראשון בתקשורת במכללת ספיר ועבר לגור בקיבוץ נחל עוז שבעוטף עזה. את צעדיו הראשונים בקיבוץ עשה בעזרת מלגת “תוצרת הארץ”, שסייעה לו להשתלב בחיי הקהילה בנחל עוז – בשנה הראשונה ללימודיו ליווה את ותיקי הקיבוץ, ובשנה השנייה היה חלק מצוות התרבות והפיק אירועים רבים.
את חג שמחת תורה האחרון חזר מתן לחגוג בבית הוריו בירושלים ותכנן לחזור בבוקר השבת השחורה לחג המשק בנחל עוז ולחגיגות 70 שנה לקיבוץ, שתוכננו למוצאי אותה שבת. “אם המתקפה הייתה מתחילה בשעה 8:00 ולא בשעה 6:30, הם היו תופסים אותי בדרך”, הוא אומר. “אני לא זוכר עצבים או פחד. פשוט הייתי בשוק מול הווטסאפ כל הזמן. לא תפקדתי, לא הכוונתי כוחות. פשוט ניסיתי להבין עם מי אני בקשר ומה אני קורא ומה קורה פה וקפאתי, ממש קפאתי”.
“אני לא זוכר עצבים או פחד, פשוט הייתי בשוק מול הווטסאפ. לא תפקדתי, לא הכוונתי כוחות. פשוט ניסיתי להבין עם מי אני בקשר ומה אני קורא ומה קורה פה וקפאתי, ממש קפאתי”
בשבוע הראשון של הלחימה הוקפץ מתן למילואים בצפון. “אני זוכר שאני נוסע ובמשך שעתיים אני לא מפסיק לבכות ברכב. זה היה שוק ועצב ולא ידעתי מה קורה סביבי”, הוא משתף. “וגם הרגשתי שאין לי שם עם מי לדבר ואף אחד לא מבין אותי. זה השבוע הכי גרוע שהיה לי בחיים”.
כששוחרר ממילואים מתן לא חשב פעמיים ונסע לקיבוץ משמר העמק בצפון, לשם פונו תושבי נחל עוז. “אני קצת מפחד שאם אני לא אהיה במשמר העמק ואתרחק ואתחיל חיים חדשים במקום אחר, אז אני בסוף לא אחזור והשאיפה שלי היא לחזור. ואם זה אומר קצת לחרוק שיניים כרגע ולא להיות בנוחות, אבל לשמור על מה שיש לי, אז זה שווה את זה בשבילי. הרגשתי כמו ברית דם כזאת שיש לי עם הקיבוץ עכשיו”.
מתן מספר שסיבה נוספת שבגללה נשאר עם הקהילה היא הקשר שרקם עם יהודה פיורנטינו, אחד מוותיקי הקיבוץ, שהכיר בשנתו הראשונה כחלק מהתנדבותו “בתוצרת הארץ”. פיורנטינו הוא אביו של רבש”ץ הקיבוץ אילן פיורנטינו ז”ל, שנרצח בשבת השחורה: “כשרק הגעתי למשמר העמק אז הייתה השבעה (של אילן – י.ש) וליוויתי אותו, וגם מאוד רציתי להישאר בסביבה שלו”. בימים אלה מתן ממשיך ללוות את פיורנטינו ומשמש יד ימינו בכל הנוגע לעניינים הלוגיסטיים בקהילה.
“היום שלי מתחיל ב-9:00 כשיהודה מתקשר, הוא זה שמעיר אותי. התפקיד שלנו הוא פשוט לדאוג לכל מה שאנשים צריכים כאן כי אנשים קיבלו דירות שאין בהן כלום. הצוות הלוגיסטי של הקהילה אחראי בעיקר על חלוקת רהיטים שמגיעים מספקים ועל ההרכבות ולכל מה שקשור במגורים של מפוני הקיבוץ”. בנוסף לארגון הלוגיסטי, מתן חבר בצוות “בינוי קהילה” שתפקידו לתכנן את ‘היום שאחרי’ ואת החיים החדשים בנחל עוז. הוא לוקח חלק בישיבות ומעלה את הצרכים של הדור הצעיר בקיבוץ.
לאחרונה, אחרי יום עבודה ושידור ברדיו קול הנגב של המכללה במסגרת לימודיו במסלול רדיו ופודקאסטים, בחר מתן לראשונה מאז פרוץ המלחמה לישון בדירתו בקיבוץ נחל עוז, למרות שעל פי הצבא מדובר בשטח צבאי סגור. את הרגע הזה הוא תיעד בחשבון ה-X שלו.
לילה ראשון בנחל עוז מאז השבת.
גם זה בשושו, כי הכל עדיין שטח צבאי סגור ואין אישור לישון כאן.
אבל אני יושב על הספה, אוכל פיצה מעדנות, שותה יין ורואה ארסנל.
ניקיתי קצת, החלפתי מצעים, אפילו הדלקתי נרות ומפיץ ריח, כי אם כבר נעים אז שיהיה עד הסוף.
>> pic.twitter.com/fg5O5Xd9No— Matan Weitz (@Matanweitz97) January 30, 2024
אתה תבנה את חייך בנחל עוז בעתיד?
“אני חושב שזה מקום מדהים לגור בו מבחינת קהילה וגם אחלה מקום לגדל בו את הילדים, כשאני משאיר מאחוריי את העניין הביטחוני. אם אני מתייחס רק ל-99 אחוז גן עדן ולא לגיהינום שיש עכשיו – זה באמת אחלה מקום, אבל גם קצת קשה לי לחשוב כל כך רחוק למען האמת”.
“זה מקום מדהים לגור בו מבחינת קהילה וגם אחלה מקום לגדל בו את הילדים, כשאני משאיר מאחוריי את העניין הביטחוני. אבל גם קצת קשה לי לחשוב כל כך רחוק למען האמת”
לפני שבועיים, אחותו של מתן, נוי, התגייסה להיות תצפיתנית – תפקיד שקיבל משמעות נוספת אחרי ה-7 באוקטובר. “אני חושב שזה חשוב שהיא תהיה במקום כזה שיש בו את המשמעות והמעבר, גם אם היא לא רואה את זה כרגע. קצת הייתי רוצה שהיא תשובץ בנחל עוז, שתכיר את האזור ונפתח פה סניף של משפחת וייץ. אבל אם לא הולכים לשנות את התפיסה של התפקיד ואת הדרך שבה הן מגנות על עצמן, אז מצדי שתהיה בגבול מצרים”.
את הריאיון מתן בוחר לסיים עם כמיהה לחזרתם של החטופים: “חשוב להזכיר את החטופים. יש לנו עוד שני חטופים מהקיבוץ: צחי עידן – בן אדם שתמיד נחמד לראות בשבילים, ועומרי מירן – שיש לו שתי ילדות קטנות. אנחנו מחכים להם. כל חזרה לנחל עוז שתהיה או לא תהיה, זה לא שלם בלעדיהם”.
