עמית סגל ואייל גטו במהלך "סטודיו לתקשורת". צילום: מתן כצמן.
עמית סגל ואייל גטו במהלך "סטודיו לתקשורת". צילום: מתן כצמן.

עמית סגל ב'סטודיו לתקשורת' בספיר: "אנחנו עושים הנחות סלב למקורות שמביאים לנו סיפורים"

עמית סגל, אחד העיתונאים הצעירים והמשפיעים בישראל, איש טלוויזיה וזוכה בפרס Digit לעיתונות דיגיטלית, התארח ב"סטודיו לתקשורת" בבית הספר לתקשורת במכללת ספיר. סגל דיבר על הכוח שבפריים טיים: "כתבה אחת בערוץ 2 יכולה להחריב את חייו של אדם ויכולה לגרום לזה שהחנות שלו תפרח", על חולשותיה של התקשורת הישראלית: "אנחנו שבויים בידי הפוליטיקאים ובידי בעלי אינטרסים כלכליים גדולים", וגם על תכונה אחת חשובה שבלעדיה עיתונאי לא יכול להצליח. ולא, פוליטיקה היא לא אופציה מבחינתו | ראיון

ביום שלישי האחרון, ה-22.3, התארח העיתונאי ואיש התקשורת עמית סגל ב"סטודיו לתקשורת" של בית הספר לתקשורת במכללת ספיר. סגל (33), אחד העיתונאים הצעירים והמשפיעים ביותר בתקשורת הישראלית שמשמש כיום ככתב הפוליטי של ערוץ 2, התחיל את הקריירה העיתונאית שלו בגלי צה"ל, הגיש בערוץ הכנסת ובערוץ 2, והיה כתב במקור ראשון. בין לבין הוא גם הספיק לצבור לעצמו 144 אלף עוקבים בטוויטר – מספר חסר תקדים במונחים ישראליים, נתון שזיכה אותו בפרס Digit לעיתונות דיגיטלית בישראל לשנת 2015. סגל לא הותיר רגע דל ונתן הופעה בלתי נשכחת.

DSC01288
אייל גטו מראיין את עמית סגל, ב"סטודיו לתקשורת". צילום: מתן כצמן

אתה בסך הכול בן 33 ועושה רושם שאתה בתקשורת לפחות מהרגע שבו נולדת. מתי הבנת שזה מה שאתה הולך לעשות בחיים?

"בגיל 10 בערך, בהתחלה בכלל רציתי להיות כתב ספורט, אבל לצערי זה לא הסתייע. אבל לא בתור מקצוע לחיים. עד היום אני לא בטוח שזה מה שאני רוצה לעשות, זה פשוט היה נראה לי מעניין ומשם זה התחיל".

גדלת בבית של איש התקשורת והפובליציסט חגי סגל, מי שערך את הירחון "נקודה", עורך כיום את "מקור ראשון" ומגיש את התוכנית "ראש בראש" בערוץ הכנסת – איך זה עיצב את איש התקשורת שאתה היום?

"לכל מי שאומר שזה בגלל שאבא שלי עיתונאי, רק אציין שאמא שלי אחות ובכל זאת אני לא יכול לראות דם. אז גם אם זה גנטי, לכל אדם יש את המרחב שלו ורוב האחים שלי לא עוסקים כלל בעיתונות. כנראה שזה לא לגמרי עד הסוף, אבל ברור שברגע שאתה גדל בבית של טייסים אתה שומע הרבה על מטוסים ואותו דבר עם מהנדסים. ובמקרה שלי, אתה יודע מזה כותרת ואיך הדברים נראים מאחורי הקלעים כילד, ומי שנמשך לזה מטבע הדברים זה כנראה מקרב אותו למקצוע הזה".

בוא נקפוץ קדימה לשנים שבהן התקשורת הפכה לקריירה של ממש. כשהלכת על תחום התקשורת, מה רצית להשיג?  מה הייתה המטרה שלך?

"כל אדם שמגיע לתקשורת מול המצלמה המטרה שלו בסוף היא להתפרסם, בוא נניח את האידאלים בצד, כולנו רוצים חופש ביטוי, עיתונות, לשמור על חירויות הפרט. כל זה יפה וטוב, אבל כל מי שאתם רואים על המסך לא הגיע לשם סתם. אין אף אחד שנגרר על ידי ארבעה שוטרים, שמו עליו מייקאפ והוא משדר לכל עם ישראל. מעבר לזה, כל אחד והרצון שלו להשפיע. שלי היה לתת ביטוי לקבוצה באוכלוסייה שלדעתי לא קיבלה מספיק ביטוי וגם היום לא מקבלת – וזו הקבוצה ימנית, דתית, לאומית".

תחזור רגע אחורה לכתבה הראשונה שלך בגלי צה"ל – אתה זוכר על מה היא הייתה?

"כן, היא עסקה בביקור של ביבי בכפר חב"ד בשנת 2000. היא שודרה ב-6:08 בבוקר ביום שישי, אף אחד לא זוכר כי אף אחד לא האזין לזה".

אתה זוכר את התחושות כשהכתבה שודרה ברדיו? חששת? או שהעולם התקשורתי שבו גדלת סיפק מידה מסוימת של ביטחון?

"לעשות כתבה ברדיו או בטלוויזיה ובטח שידור חי, זה אף פעם לא יכול להיות 100%. אתה אף פעם לא יכול לעשות כתבה שתהיה מרוצה ממנה ושלא יהיה לך מה לתקן. עד היום אני חושב ככה וזו תפיסה יותר בריאה ונכונה".

מדברים לא מעט על הפרופיל המיוחד של גל"צניקים, ילדים שמשחקים בעולם של מבוגרים. איזה צידה לדרך לקחת מהשירות בתחנה?

"בגלי צה"ל זה לא משנה אם אתה דתי, חילוני, אישה או דרוזי – בסוף יש תבנית גל"צניקית מאוד ברורה, גם אם אני לא רוצה היא מעצבת אותי. זה יכול להיות בטון הביקורתי או הציני, זו דרך הסתכלות על העולם שאין בה הדרת כבוד לנושאי שררה. לדוגמא אם בגיל 18 אתה נשלח לסקר אירוע בבית ראש הממשלה, אתה לא מתרגש, כי זו פעם שלישית שלך ואין לך כוח. האמת היה חריג אחד, שזה אובמה בבית הלבן, חוץ מזה לא זכור לי שהתרגשתי, זו תכונה בולטת אצל גל"צניקים. היכולת להחזיק שידור לזמן ממושך זו יכולת שיש לגל"צנקים – וכמובן החריצות".

DSC01325
"יכול להיות שאין צורך בגלי צה"ל, זה דבר שכדאי לבחון אותו כל הזמן". עמית סגל. צילום: מתן כצמן

וכמי שחזר לשם עכשיו כמגיש תוכנית שבועית מדי יום חמישי עם ירון דקל – מה אתה עונה לכל מי שטוען שאין צורך בתחנת שידור צבאית? 

"קודם כל, יכול להיות שאין צורך בגלי צה"ל, זה דבר שכדאי לבחון אותו כל הזמן. העניין הוא שאם זה לא שבור – אל תתקן את זה. זאת אומרת, בין האלטרנטיבה שגלי צה"ל תנוהל על ידי המוציא לאור המוזר הזה שנקרא צה"ל לבין בעלים של איזה תחנת רדיו אזורית עם כל האינטרסים שלו בליכוד או בעבודה – ברור לי מה אני מעדיף. דבר שני, ההצדקה לקיומה של גלי צה"ל היא שתפתח לכל האוכלוסיות, לאנשי פריפריה, דתיים, דרוזים, לכולם. ולא עלה תאנה, אלא באמת".

בוא נדבר קצת על ערוץ 2, המקום שבזכותו אתה הכי מוכר לקהל הישראלי. יש משהו מפחיד בכוח הזה של מהדורת חדשות שכל העם צופה בה. עד כמה אתה מרגיש את האחריות על הכתפיים?

"יש המון כוח לערוץ 2, כתבה אחת בערוץ 2 יכולה להחריב את חייו של אדם והיא יכולה לגרום לזה שהחנות שלו תפרח. זה כוח שאנחנו נוטים לשכוח אותו עם הזמן. ככל שאתה נמצא במקום יותר ויותר זמן, ככה הוא נראה לך טבעי. זה לא מצב טבעי ולכן המצב הזה מחייב המון אחריות. הנשק הכי טוב להזכיר לך את האחריות הזו הן תביעות הדיבה ובגלל זה אני גם חושב שתביעות הדיבה הן דבר טוב עבורנו כעיתונאים".

וגם שם בפאנל המגישים, אתה מרגיש שיש משמעות לעובדה שיש לך כיפה על הראש? זה בכלל משמעותי באיזושהי צורה?

"כל אדם הוא תבנית נוף מולדתו, כמו שכתב טשרניחובסקי, ואיך שאתה מסתכל על המציאות זו תוצאה של הסביבה שממנה אתה מגיע. לכן נקודת המבט שלי שונה בהגדרה מזאת של זה שיושב לימיני וזה שיושב לשמאלי, גם אם לא אתאמץ".

בעקבות השינויים הטכנולוגיים שאנחנו עדים להם בשנים האחרונות, איך השתנה מקצוע העיתונות?

"לפני כמה שנים הייתה תפישה שהתקשורת יכולה להיות אובייקטיבית, מתי זה היה ככה? כשהיה מעט מאוד מידע בעולם. לפי התפיסה הזו אנחנו צינורות בלבד, בדיוק כמו צינור להובלת מים. אבל בעידן הנוכחי שבו יש זרימת מידע במהירות גבוהה, תפקיד העיתונאי מתמקד בשני דברים. קודם כל העיתונאי צריך להביא מידע ולבדוק מה בכל זאת מנסים להסתיר מאיתנו, ודבר שני העיתונאי צריך להאיר זרקור, לקחת את כל המידע ולהאיר על מה שבעיניו הוא חשוב. זאת אומרת, לקחת אלף אירועי דקירה בחצי שנה האחרונה ולהגיד לנו זאת אינתיפאדה או לא, מה קורה פה".

אתה משדר בערוץ 2 כבר למעלה מעשור, ללא ספק אחד הכתבים הבולטים בחברת החדשות. לא מעט פרשיות וסיפורים רשומים על שמך, באיזה מהם אתה הכי גאה?

"סדרת התחקירים שאני הכי גאה בה היא יושבת ראש הכנסת דאז, דליה איציק. דמות פוליטית שהייתה מאוד חשובה, מאוד מקושרת לכל הפוליטיקאים, לכל בעלי ההון, לכל העורכים בתקשורת, והיא ניסתה למנוע כתבת תחקיר בת שני פרקים על שדרוג דירתה ושדרוג המלון שבו התארחה, הכל מכספי ציבור".

DSC00234
גאה בסדרת התחקירים על דליה איציק. סגל מול הסטודנטים ב"סטודיו לתקשורת". צילום: מתן כצמן

איך התחיל הסיפור של חבר הכנסת חזן, מישהו מעביר לך מידע יום אחרי הבחירות ומה אתה עושה עם המידע הזה?

"זה קרה חודשיים לפני הבחירות הוא (חזן) נבחר מקום 30 בליכוד שזה די נמוך, ואז פנה אליי מישהו ואמר לי זה שנבחר מקום 30 הבן של חזן היה ככה וככה בקזינו. אמרתי לו תקשיב אני לא מטפל בזה, אני מטפל רק באנשים שיש להם סיכוי להיכנס לכנסת. יום אחרי הבחירות הוא דיבר איתי שוב, "אמרתי לך שהוא ייכנס לכנסת", ואז שידרתי יומיים אחרי שהוא ניהל קזינו והוא טען שלא ניהל קזינו ושהוא רק ניהל מלון שבו היה קזינו. אגב, אין מלון, ואז כשהוא הכחיש את הפרטים אמרנו טוב בוא נבדוק מה היה שם וככה הגיע כל המידע".

הפרשה של אורן חזן הבשילה לכדי משפט – נראה שהסיפור הזה הרבה יותר משהוא מגביל אותך כעיתונאי הוא משעשע אותך, אני צודק בהבחנה?

"להיתבע דיבה זה דבר לא נעים ולכן אל תקנו את אלה שאומרים לכם "אני שמח, אני מאושר, העבודות יתבררו בבית המשפט". זה לא נעים. למה? כי השפה העיתונאית והשפה המשפטית אלו שתי שפות שונות. זה כמו לקרוא ספר נהדר באנגלית ובתרגום בעברית הוא לא יהיה משהו, ככה יכול לקרות גם במעבר מעיתונות למשפט".

במסיבת העיתונאים שבה הכריז חזן על התביעה, בין היתר הוא טען שניתנו לו 40 דקות בלבד לתגובה לפני פרסום התחקיר, מה יש לך להגיד על זה?

"בדרך כלל נהוג לפנות רבע שעה לפני פרסום כתבה, במקרה הזה נתנו לו שלוש שעות – והוא לא הגיב באופן ענייני. אם הוא היה אומר לנו תשמעו, אתם מעלים פה טענות מאוד כבדות ואתם מאיימים להחריב את חיי, אני רוצה להתייעץ עם עו"ד, אני מציע להיפגש ולהוכיח לכם שניהלתי מלון ולא קזינו – היינו נותנים לו. הוא לא אמר את זה, אחרי 4 דקות מגיעה הודעה, משהו בסגנון 'הפנטזיות החולניות שלכם לא ישנו את המציאות… בלה בלה'. בקיצור הוא לא ענה לטענות".

בוא נעזוב לרגע את ח"כ חזן ונדבר באופן כללי על החיבור בין פוליטיקה לתקשורת. יש קשר תלותי בין פוליטיקאים לבין אנשי התקשורת, אלה צריכים את הבמה ואלה צריכים את הסיפורים. עלול להיווצר קשר בעייתי בין עיתונאי למקור שלו, איך מתמודדים עם הדילמה הזו?   

"זה אולי האתגר הקשה ביותר של עיתונאים – המשחק ריחוק-קירוב הזה, אין ספק שאם אתה תגיד כל מה שאתה חושב על פוליטיקאי רבים לא ידברו איתך יותר, אבל זה תמרון עדין. וכל עיתונאי שיגיד שהוא מסוגל להפריד ב-100% הוא משקר. אנחנו כן עושים הנחות סלב למקורות שמביאים לנו סיפורים, זה לא אומר שאנחנו משתיקים עליהם מידע, אבל זה אומר שלפעמים היחס הוא קצת יותר עדין – האם זה מצב מושלם? כנראה שלא, האם זו הדרך היחידה לתפקד? כנראה שכן".

ומה לגבי הדעות הפוליטיות שלך, האם אתה חושב שעיתונאי צריך להגיד את דעתו הפוליטית בשידור?

"התפישה הנאיבית שאומרת שעיתונאים לא צריכים להביע את דעותיהם היא לא נכונה, אבל כן צריכה להיות פרופורציה בין אגף הדעות לבין אגף הידיעות. כדאי ש-80% מעבודת העיתונאי תהיה מאגף הידיעות ו-20% מאגף הדעות, זה לדעתי האיזון הנכון".

נדמה לי שבעבר חשפת פחות את הדעה הפוליטית ורק בתקופה האחרונה הזהות הימנית נחשפת באופן קצת יותר מובהק. זה מהלך מחושב שלך?  אתה מרגיש בטוח יותר ולכן גם חופשי יותר? 

"הדבר הכי קדוש בגלי צה"ל זה שלא יידעו מה דעותייך. שוב, אני חושב שהעולם השתנה אבל אני מרגיש רע שאני שומע כתבים בני 20 משמיעים את דעותיהם – פובליציסטיקה בשקל. צריך לצבור קילומטראז' לפני שאתה מספר לעולם מה דעותייך, כידוע לכולם יש דעה. בסוף עיתונאים פה כדי לספר סיפור ולהאיר זרקור".

DSC00218
הקהל ב"סטודיו לתקשורת". צילום: מתן כצמן

בבחירות האחרונות אמרת בהרצאה שבכל מה שנוגע לדעות אישיות של עיתונאים בטוויטר חלק מעמיתיך "איבדו את הצפון, אני רואה דברים שהם כותבים בטוויטר. אולי תתפקדו למפלגה וזהו. מה לכם ולעיתונות?" – מתי זו חצייה של קו בעיניך? מי מהעיתונאים השתגע והלך רחוק מדי?

"חציית קו אדום זה כשאתה מחליט במודע לא לפרסם דברים לא נוחים על המחנה שלך, על החברה הכלכלית שלך וזו עבודה לא ראויה. 70% מהעיתונאים חצו את הקווים בבחירות האחרונות ואולי גם הגזמתי למטה". 

ואולי זה מסביר את העימות שלך עם רביב דרוקר אחרי פרסום תוצאות המדגם בבחירות האחרונות, הרגשת שהוא הולך יותר מדי אחרי נטיית ליבו? 

"אני מעריך את היכולת של רביב דרוקר להגיד דברים לא נעימים גם על אנשים שהוא תומך בעמדותיהם. אבל ניהלתי ויכוח עם רביב מיד אחרי הבחירות ויש לי מחלוקת עיתונאית נוקבת איתו על האופן שבו נוהלה מערכת הבחירות האחרונה בתקשורת האלקטרונית בישראל ובערוץ שלו בפרט".

מה מצבה של התקשורת הישראלית היום? 

"לא משהו. התקשורת הישראלית סובלת מספינים של פוליטיקאים. אנחנו שבויים בידיהם של הפוליטיקאים וגם בידיהם של בעלי אינטרסים כלכליים גדולים. גם כי אנחנו צריכים שאלה יחוקקו חוקים למעננו וגם כי אנחנו צריכים שאלה יפרסמו אצלנו – יותר חשוב לנו שהם יהיו מרוצים וזו הבעיה הגדולה ביותר של התקשורת הישראלית".

דיברנו על טוויטר. זכית בפרס העיתונות הדיגיטלית, השבוע חגגנו עשור לטוויטר וראינו שאתה עומד בראש רשימת העיתונאים המצייצים ומוביל בפער ניכר. האם יש הבדל בין עמית סגל בטלוויזיה לבין עמית סגל המצייץ?  

"לא. מי שחושב שהוא יכול להיות ממלכתי בטלוויזיה או בעיתון ואז להתפרע בטוויטר כי זה הדלת האחורית, טועה. מה שכן, המדיום הוא המסר, כמו שבטלוויזיה אתה בא לבוש בהתאם, כך בטוויטר, יש דברים שמתאימים לטלוויזיה ויש דברים שמתאימים לטוויטר".

אפרופו טוויטר ורשתות חברתיות –  מסקר שפורסם באתר ספירלה, על צריכת חדשות מאמצעי התקשורת המסורתיים בישראל, עלה שרק 2% מהצעירים בישראל מעדיפים לצרוך חדשות מעיתון, 18% צורכים חדשות מהטלוויזיה ומעל ל-60% מעדיפים לצרוך חדשות מהרשת. לאן אנחנו הולכים בתחרות בין טוויטר לטלוויזיה?

"אנחנו לא נמשיך לקרוא עוד הרבה עיתונים, זה די ברור, אנחנו העיתונאים לא נוכל להתחרות ברשתות החברתיות גם אם ממש נרצה. בזמן שאנחנו שולחים צלם מהמערכת לזירת פיגוע, הם כבר עם 100 איש בעלי טלפונים סלולריים. אבל אנחנו כן נוכל לייצר עיתונות איטית שעובדת על תחקיר שבועיים וכותבת מאמר דעה מנומק".

יש סיכוי שיום אחד נראה גם אותך עובר צד והופך לחבר כנסת צעיר?

"לא".

הבן שלך עברי נולד לפני עשרה חודשים. במסגרת הגנטיקה המשפחתית, אתה חושב שהוא הולך להיות איש תקשורת?

"הסיבה שכל יום הוא בוכה בפאנל זה כי הוא רוצה את הטלפון. ילדים היום מכורים לטלפונים – אתם מבינים כמה סטיב גובס הוא השטן? נראה לי שהוא סקרן, לא נראה לי שהוא יהיה עיתונאי".

יושבים פה הרבה אנשי תקשורת לעתיד. באופן כללי, איך אתה ממליץ לאלו שפה לסלול את דרכם בעולם התקשורת?

"התכונה החשובה ביותר של עיתונאי היא מוטיבציה, לא כישרון או יופי – פשוט לעבוד קשה".

"סטודיו לתקשורת" הוא פרי יוזמתן של ארבע סטודנטיות ממסלול הרדיו – רחלי זטלוואי, שירן איסק, מעיין לויטין ואלונה קדם, שניצחה על כל המהלך.

צילום התמונה בראש הכתבה: מתן כצמן

אודות

המלצת קריאה

סיפורה של האישה שמרקידה ילדים עם מוגבלויות בכיסא גלגלים

כשהייתה בהיריון שני אובחנה לימור דרי בטרשת נפוצה. ב-19 השנים שחלפו מאז היא הצליחה להתגבר על הקשיים שכרוכים במחלה והקימה בכוחות עצמה, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים, חוג ריקודי עם לילדים עם צרכים מיוחדים