עוד יום שגרתי של דור זרקה עם הגלשן במים. צילום: אבירם לוי

גולש נגד הרוח

דור זרקה על חוף הים באילת. צילום אמיר בסון

דור זרקה על חוף הים באילת. צילום: אמיר בסון

בשנתיים האחרונות, דור זרקה בן ה-22 מאילת בקושי ישן. בלילות הוא עובד כברמן בפאב "הדובים" ואת שאר הזמן הוא מקדיש לאימונים. את העיסוק בתחום גלישת העפיפונים (קייט סרפינג) הוא התחיל לפני 8 שנים. זרקה מספר שבילדותו "היה ילד שמן ומגושם", שאובחן כסובל מבעיות קשב וריכוז ואף מחרדות. אחיו הגדול, אלי זרקה (28), לימים אלוף העולם, שהחל לגלוש מיד עם הגעת ראשוני הקייטים לארץ, הוא זה שהדביק את דור בחיידק הגלישה. "הייתי מבלה עם אחי הגדול שעות רבות בחוף הים באשקלון והוא היה נותן לי להתנסות ולשחק ב'עפיפון' – וכך החלה אהבתי לקייט", נזכר דור ומסביר שאת המיומנות הרבה ואת השליטה על העפיפון עצמו, רכש על החול הרך, בלי לגלוש באמת.

ב-2004 עברה משפחת זרקה לאילת ורק שם, בים האדום, כשהיה בן 13, קיבל דור את האומץ להיכנס למים ולגלוש. "התחלתי לגלוש קייט סרפינג ונדבקתי בחיידק והתמכרתי". 'קייט סרפינג', או גלישת עפיפונים, החלה להתפתח כספורט בשנת 2000. זו גלישה על גלשן המחובר לרגליים בעזרת רצועות. התנועה על המים מתרחשת על ידי רוח שנאגרת בתוך מצנח מיוחד. העפיפון (הקייט) הוא בעל בידונים המכילים אוויר שמשמשים לשמירה על היציבות והמבנה שלו. הקייט מחובר לבר (מוט היגוי) המאפשר שליטה עליו באמצעות חוטים באורך של כ-25 מטר. מוט ההיגוי מחובר לרתמה ("טרפז") שלובש הגולש על מותניו – וכך למעשה נוצרת תנועה על המים בעזרת הגלשן.

דור ואלי זרקה משתעשעים במים. צילום: מוריס זרקה

דור ואלי זרקה משתעשעים במים. צילום: מוריס זרקה

למרות הגדרת סגנון הספורט הזה לרוב כאקסטרים או כתחביב, עיניו של זרקה נשואות לאולימפיאדת טוקיו 2020, שם אמור הקייט סרפינג להיכנס לראשונה למשחקים כענף אולימפי. "בחרתי ללכת לצד הרייס, שזה בעצם מסלול מוגדר. כמו מרוץ באולימפיאדה שיש מסלול ומספר מתחרים, מי שמסיים את המסלול ראשון מנצח. יש בזה הרבה אסטרטגיה, טקטיקה וטכניקה", מסביר זרקה.

עלה על הגל

"עם הגלישה ועם הזמן ירדתי במשקל", מספר זרקה. "בגיל 15 זכיתי במקום הראשון במקצה נוער באליפות אילת הפתוחה. משם התקדמתי, הייתי אלוף הארץ כבר בגיל 16". לדבריו, ההצלחה בספורט לא איחרה לבוא. "עם הזמן הייתי 'טימניק', חבר בקבוצת הגולשים של  'בלייד' – חברת עפיפונים". הנסיקה של זרקה ושל אחיו הגדול אלי בקייט סרפינג זיכתה אותם בכרטיס כניסה לקבוצת הגלישה העולמית של חברת "נובילה" הפולנית. דור נסע לגלוש במקומות הטובים בעולם, הופיע במגזיני קייט והוסיף להתפתח בתחום. אך בסוף שנת 2010, הספורט עצמו הוא שבלם אותו. הוא נפצע באורח חמור ופרק את הכתף מספר רב של פעמים, עד שבמאי 2011 נאלץ לעבור ניתוח על מנת להחלים.

פריקת כתף במים.

פריקת כתף במים. צילום: אבירם לוי

הפציעה הקשה לא שברה את זרקה מנטלית, ובליווי אינטנסיבי של חבר טוב הוא בנה תוכנית אימונים מותאמת ותפריט תזונה קפדני. כוח הרצון שלו הוא שעזר לו להתגבר על הקושי ולבסוף להפוך לאתלט מקצועי. הוא השתקם, התחזק ופנה אל תחום הקייט-רייס. "אספתי את עצמי ואמרתי לעצמי שאני עוד אהיה אלוף עולם ושהניתוח לא ימנע ממני לממש את המטרה".

סגנון ה"קייט-רייס", מרוץ גלישה במסלול מוגדר, צפוי כאמור להפוך לספורט אולימפי רשמי בטוקיו 2020, אבל עד אז, התחרויות בספורט הן בעיקר אוסף טורנירים שונים ברחבי העולם. "ב-2013 זכיתי במקום הראשון בתחרות קייט רייס, בהמשך לקחתי מקום ראשון בעוד שתי תחרויות שהתקיימו בישראל". בזכות ההצלחה בתחרויות המקומיות, גברה השאפתנות של זרקה. בשנת 2015 נסע להתחרות באליפות בינלאומית באיטליה. לאחר שלושה ימי תחרות, שבהם נאלצו זרקה ואביו המלווה אותו לישון בקרוואן על החוף, דורג זרקה במקום ה-15 בעולם, מתוך יותר מ-70 גולשים. "הרגשתי שאם בתחרות הראשונה שלי הגעתי לדירוג כזה, יש בי את היכולת לנצח ולהגיע למקומות הראשונים".

המקצה התחרותי באיטליה (צילום: מוריס זרקה)

המקצה התחרותי באיטליה. צילום: מוריס זרקה

אך תקוותו של זרקה לכבוש את הספורט העולמי לא התממשה כפי שחלם. לדבריו, "הקשיים זה לא בגלל הפציעות, היכולת או המוטיבציה, זה קשיים שמגיעים בגלל כסף". זרקה הוא בחור צעיר שצריך לעבוד, להתפרנס, להתאמן באופן יומיומי – ובנוסף לרכוש ציוד בעשרות אלפי שקלים. "אני עובד בתור ברמן בפאב 'הדובים'. בדרך כלל אני עובד עד חמש בבוקר וקם בערך באחת עשרה. הולך לחוף, ואם אין רוח מספיק חזקה בשביל לגלוש אני הולך להתאמן בחדר כושר. פרט לאימוני כוח ומשקולות, אני מתאמן הרבה על סיבולת לב-ריאה ואירובי. גם אם אין רוח אני הולך לים לשחות, התחלתי לשחות הרבה", מפרט זרקה את שגרת יומו העמוסה.

תמיכה חסרה – נחישות לא

מכיוון שספורט הקייט-סרף עדיין לא הוגדר רשמית כענף אולימפי, התמיכה מצד המדינה ומשרד התרבות והספורט אינה מגיעה, ובהיעדר סיוע מצד עמותות או ספונסרים, ההצלחה הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית עבור זרקה, שכל שנה צריך לרכוש ציוד גלישה חדש בשל הבלאי הגבוה. בנוסף, החדשנות והשיפור בעיצוב וביכולות של דגמי הקייט כל שנה, מחייבים אותו לרכוש את הציוד המתקדם ביותר על מנת להיות שווה למתחריו. "אין אף אחד שתומך בי באופן מלא. יש אנשים שעוזרים לי מבחינת ציוד, נותנים לי ציוד במחיר זול. במשך שנתיים אף אחד לא השקיע בי. הוצאתי בערך 80 אלף שקל כדי לקנות את הציוד. אני מתאמן לבד, אין לי מאמן, אני צופה הרבה ביוטיוב, לומד הרבה משם. כל מה שהשקעתי על הציוד, יכולתי לנסוע עם זה להמון תחרויות. במקום זה אני מספיק אולי לנסוע לתחרות אחת או שתיים".

העזרה היחידה שזרקה מקבל היא מרע רוזנווסר, הבעלים של בית הספר וחנות הגלישה KITE-X שבאילת. רע מלווה את דור במשך תקופה ארוכה ובתור יבואן של ציוד גלישה הוא פנה לחברות שונות על מנת שיעזרו לזרקה. לבסוף, המיילים והטלפונים הניבו פרי. לאחרונה התקבל זרקה לצוות העולמי של חברת גלשני הפויל הבינלאומית 'MOSES', שמספקת לו ציוד שאיתו יכול דור להתאמן ולהתחרות. אך זהו קצה הקרחון – ועל מנת לקבל תמיכה מספקת, הדרך עוד ארוכה. נכון לימים אלו טרם ידוע איזה ענף – הרייס או הפויל – יוכר כספורט אולימפי. הרוחות נושבות לכיוון הפויל, ואיתן גם דור, שהתקבל כאמור לטים העולמי של חברת MOSES, יצרנית גלשני הפויל, ועתיד לנסוע לתחרות בינלאומית בחודש הבא בסרדיניה, איטליה.

אימון עם הגלשן החדש. צילום: אמיר בסון

בלי תמיכה כלכלית מספקת, בלי מי שיאמן אותך, זה לא גורם לך להישבר ופשוט להפסיק? מה משאיר אותך במים?

"להתאמן לבד זה לא פשוט, זה יכול להיות משעמם מדי פעם, עם כל האהבה לספורט. אני מעל שלוש שעות במים גולש לבד, כל יום. אני לא יודע אם אני משתפר מספיק. רוב הזמן זה רק אני לבד במים ולפעמים גם בחוץ. ניסיתי לפנות להמון אנשים, אבל לא כל כך מתעניינים לתמוך בספורטאים. הבנתי שאני הולך בדרך שלי ואין מה לעשות. יש סיכוי שאני אפרוש מהתחום. אמרתי שאני אתן לזה שנה. זו תהיה השנה האחרונה שאוכל להשתמש במצנחים שלי, כי כבר יצא דגם חדש וקשה להתמודד מול הטכנולוגיה של הדגמים החדשים שיש למתחרים. זה אומר שאני צריך להחליף את ארבעת העפיפונים שלי. אני לא אצליח לעמוד בזה מבחינה תקציבית, זה בור שאתה לא יוצא ממנו".

עם זאת, אופציית הפרישה שמונחת גלויה על השולחן מתגמדת נוכח החיידק שדבק בדור ושלא נותן לו מנוח, עד אשר ישיג את מבוקשו. "פרקתי את הכתף 14 פעמים בצד ימין ופעם אחת גם בצד שמאל – ואני עדיין ממשיך לעשות את זה. אני  עושה את זה מתוך אהבה לספורט, ואני חושב שאני יכול להצליח".

קייט-סלפי. צילום: דור זרקה

 בתמונה הראשית – דור ואלי זרקה משתעשעים במים. צילום: מוריס זרקה

סגור לתגובות.