IMG_0159

את חירותי

אחד הסופרלטיבים המוכרים של חג הפסח הוא 'חג החירות'. זו אחת הסיבות שנוכחותן האילמת והרועמת גם יחד של קבוצת נשים במרכז ירושלים, בעיצומו של חול המועד, הפכה מצמררת עוד יותר. 'שתיקה רועמת' הוא אירוע מחאה מבית היוצר של מארגנות 'צעדת השרמוטות' בירושלים. הצעדה צפויה להתקיים ב-13 במאי ו'שתיקה רועמת' הוא אירוע מקדים וצנוע יותר, מחאה שקטה, ללא תהלוכות ומגפונים זועקים, אבל עם מסר ברור ולא מתפשר, שבבסיסו נמצאים שמותיהן של 27 נשים שנרצחו בין השנים 2015-2016, שאותם נושאות בכאב ובארשת כבוד משתתפות המחאה.

דוממות ומחזיקות בשלטים. צילום: אביגל הילה ריבקין

דוממות ומחזיקות בשלטים. צילום: אביגל הילה ריבקין

מחאת 'שתיקה רועמת' היא לא החלטה ספונטנית של מארגנות 'צעדת השרמוטות', והיא נובעת מתוך המחשבה שאלימות כלפי נשים והטרדות במרחב הפרטי והציבורי – אחד הם, תולדה של תרבות האונס. תמר בן דוד, ירושלמית בת 21 וממארגנות הצעדה השנה, מסבירה את המסר: "החלטנו לעשות איזשהו חיבור בין הנושאים, כי מבחינתנו זה משהו שלא מנותק אחד מהשני. רצח והטרדה של נשים זה חלק מתרבות האונס, זה בלתי נפרד. לצד זה שמותר לי להתלבש איך שאני רוצה, מותר לי מן הסתם לא להיות במערכת יחסים אלימה. כל הנושאים האלה מתחברים מבחינתנו. כמעט כל אחת יכולה למצוא את עצמה על אחד השלטים האלו", היא מסבירה.

תמר בן דוד במהלך פעילות הסברה. צילום: אביגל הילה ריבקין

תמר בן דוד במהלך פעילות הסברה. צילום: אביגל הילה ריבקין

להבדיל מ'צעדת השרמוטות' שזוכה ליחס אמביוולנטי ושנוי במחלוקת, התגובות למחאה השקטה הפתיעו לחיוב גם את המארגנות. "להפתעתי, רוב האנשים גילו המון אמפתיה, רוב האנשים כן מכירים בזה כבעיה שצריך לפתור. יש כמה שמתייחסים לזה כחלק מהמציאות בעולם, כאילו, 'ככה העולם עובד' ולא ממש מבינים ושואלים מה אנחנו רוצות לעשות עם זה. התשובה היא כמובן שהכול מתחיל במודעות", מסכמת בן דוד.

נשים, אבל לא רק

הייצוג הנשי במחאה השקטה היה בולט אך לא מוחלט ובין מחזיקות השלטים עמד בביטחון גם נועם אייל בן ה-31, שהשתתפותו במחאה נתפשת עבורו כטבעית לחלוטין. "יש לזה חשיבות שאני גבר ואני נמצא פה. קצת חורה לי שיש פעילויות שמוגבלות רק לנשים, כאילו המאבק הזה והבעיה הזו – כאילו גברים הם לא חלק ממנה. בקטע מאוד שוביניסטי ואבסורדי, גברים מקשיבים יותר לגברים, שזה גם חלק מהבעיה. אבל בסדר, אני אומר שמה שעובד – עובד וזה מה שחשוב. לי הדבר הזה מרגיש מאוד טבעי. אני הולך להשתתף גם בצעדת השרמוטות, זו התוכנית".

שהייה של מספר דקות והקשבה למערך ההסברה המרשים שמתנהל במסגרת המחאה וכולל דיונים, חלוקת פלאיירים והגברת המודעות לקראת צעדת השרמוטות הקרבה, משרטטת בעדינות את חוט השני שעובר בין אלימות כלפי נשים לבין אלימות כלפי כל מה שחורג מהתבנית המוכרת. אייל עצמו, היה קורבן של אותה הגברת. ב-30.7.2015 הוא נדקר במצעד הגאווה בירושלים, שבו נרצחה שירה בנקי ז"ל.

נועם אייל, רצח היא 'פריוויולגיה' השמורה לנשים. צילום: אביגל הילה ריבקין.

נועם אייל, רצח היא 'פריוויולגיה' השמורה לנשים. צילום: אביגל הילה ריבקין

אפשר להגיד שיש קשר בין אלימות כנגד נשים לבין אלימות כנגד מי ש'חורג' מהמוכר?

"לא בטוח אם הדקירה כאירוע נקודתי קשורה ישירות, אבל אין ספק שיש קשר בין הדברים במובן הרחב יותר. יש הכשרה של אלימות כלפי כל דבר שהוא נשי, זאת אומרת, ברגע שאומרים למישהו 'הומו' כקללה, דמו מותר באיזושהי רמה. גם אם אתה הומו ואתה טיפה נשי, אז אתה יותר חוטף את האש, שובר טיפה איזושהי מוסכמה. ברגע שאתה לא נתפש כנשי אז יש לך מן 'פריווילגיה' להסתובב במרחב. הרצח (של נשים – א.ה.ר), לדעתי זו בעיקר 'פריווילגיה' ששמורה רק לנשים. בטח כשהן נתפשות כרכוש או כשהקנאה נתפשת כמשהו שמצדיק את זה. דמן מותר".

מה לדעתך צריך לעשות לגבי המציאות הזו?

"קודם כל להתעצבן על זה שזה נמצא בתחתית הקצה של העיתון באיזו מודעה קטנה", קובע אייל נחרצות. "בשנה אחת נרצחות לפעמים יותר נשים מאשר נרצחי טרור. זה לא משהו שמזיז לאנשים – וזה צריך להזיז לאנשים. גם ברמת הטיפול המשטרתי בכל התהליך, יש תת אכיפה: חוסר הנכונות של המשטרה לאכוף דברים כאלה, עוד לפני שהם קורים, עוד בשלב האלימות, כי אפשר וצריך לעצור את זה עוד קודם. התופעה צריכה להיות מוכרת".

אלימות ללא הבדלי דת

אנה קליימן (21), היא אקטיביסטית שפעילה כבר שנים רבות ב"בית הפתוח", במסגרת 'צעדת השרמוטות' ולמעשה בשלל פעילויות שיוצאות נגד תרבות האונס והחפצת הנשים. לאירוע 'שתיקה רועמת' היא הגיעה כדי למחות, לאחר שהבינה עד כמה חסרה מודעות ציבורית לתופעת האלימות כלפי נשים. "האמת שעד שהמארגנות הנהדרות של ההפגנה לא פתחו את האיוונט בפייסבוק, לא ידעתי אפילו את המספר של הנשים שנרצחו. 27 נשים, מדובר ב-2 נשים בחודש! מה זה? איפה מדברים על זה?!".

אנה קליימן והשלט עם שמה של אילנה כהן ז"ל. צילום: אביגל הילה ריבקין.

אנה קליימן והשלט עם שמה של אילנה כהן ז"ל. צילום: אביגל הילה ריבקין

השלט שהחזיקה אנה נשא את שמה של אילנה כהן ז"ל והתנוסס לצד שמות של נשים מהמגזר הערבי. שם ישראלי נורמטיבי, שגרר תגובות משתאות של עוברים ושבים כשעיניהם חזו הלכה למעשה בניפוץ של הסטיגמה ובהוכחה שאלימות לא מבחינה בין נשים, מוצא ודת. "עמדו לידי כמה בנות עם שלטים של נשים מהמגזר הערבי וראיתי הרבה פעמים איך העיניים עוברות… שם ערבי, שם ערבי… 'אילנה כהן?! מה הקשר?!'. ניגשו אליי, התחילו לשאול ולברר. 'איך אילנה כהן? חשבתי שזו הפגנה של שמאלנים', או 'איך אילנה כהן? חשבתי שזו הפגנה של פמינאציות מוזרות'. באמת היה לנו מערך הסברה די יפה מסביב". אומרת קליימן בסיפוק.

דיון ושכנוע. צילום: אביגל הילה ריבקין.

דיון ושכנוע. צילום: אביגל הילה ריבקין

נרות זיכרון חיים 

איך הרגשת כאישה לעמוד עם שלט שנושא שם של אישה שנרצחה?

"זה הרגיש כמו לעמוד ביום הזיכרון", מתארת קליימן את החוויה העוצמתית שעברה. "כמעט שעה וחצי של לעמוד דום עם שם שאפילו לא הכרתי. זה הרגיש מאוד חשוב להנציח את השמות האלה כדי שאנשים יכירו. הרי עד שמגיעים לשמות האלה בעיתונים, את צריכה לעבור לדף האחרון. היום השמות האלה פתאום הופיעו במרחב הציבורי, כמו נרות זיכרון חיים. זה הרגיש ממש כמו ביום הזיכרון לחללי צה"ל. האמת שזה משהו שעבר לי בראש, אולי אפשר אפילו לעשות "יום הזיכרון לנרצחות וקורבנות הפטריארכיה", ולהקריא שמות של נשים בבתי ספר, שיידעו שזה קורה".

אם זה אכן ייצא לפועל, יש לי תחושה שזה לא יהיה משהו ממסדי

"נכון,  כי הכנסת אומרת 'הנה שריינו מקומות לנשים, יש שוויון. זהו. הכול בסדר'. אבל הכול לא בסדר. האויב המשותף של הפמיניסטיות והפמיניסטים, הקהילה הגאה, טרנסים וטרנסיות שלא משייכים את עצמם לקהילה הגאה ובכלל, כל אדם שהוא בעל נראות שחורגת מההטרו-נורמטיביות הגברית הלבנה – האויב המשותף היא הפטריארכיה. עצם העובדה שגברים עדיין יכולים לעשות בנשים כרצונם, שנשים עדיין הן אובייקט מיני, נטו גוף. הפטריארכיה זו מן מילה שמשויכת ישר לפמיניסטיות רדיקאליות, אבל זאת המציאות: כל מה שחורג מגבר 'גברי' ואישה כנועה 'נשית' – הוא לא בסדר וחוטף אש. גם אם זה נשים שרוצות… בואי נתחיל בלא להירצח או להיאנס, ועד כדי להגיע למקומות בצבא ולהגיע למקומות גדולים בכנסת ובחיים שלהן, ולא להיות מוטרדות מינית על בסיס יומיומי. הכל נובע מההנחה הזו שנשים הן נחותות וזה פוגע בכולם, גם בגברים ההטרו-נורמטיביים זה פוגע, זו מחלה וזה ממש סרטן בכולנו. הגיע הזמן לדבר על זה ולהתחיל לשנות את זה".

הנשים שמאחורי השם על השלט

כשהמחאה הגיעה לשלבי סיום, הציוד חזר לתיק, השלטים עם השמות, גם אם נכנסו לזיכרון, קופלו בעדינות וההתקהלות החלה להתפזר. כל אישה הולכת לדרכה ורק שתי הנשים, לבושות בחולצה עם אותה התמונה המודפסת יושבות קרוב זו לזו, מביטות על המתרחש בעיניים דואבות. אלו הן יהודית פלד וחן כהן, אמה ואחותה של אביטל רוקח ז"ל, שנרצחה בספטמבר 2014 בהיותה בת 45, על ידי בעלה לשעבר.

איך התחושות שלכן היום, להחזיק שלט עם השם של אביטל?

חן כהן, אחותה של אביטל מספרת: "שתינו עמדנו עם השלט של אביטל. לעמוד עם השלט של השם של אחותך שנרצחה זה קשה מאוד, אבל אני חושבת שיותר רציתי שאנשים יבינו שנשים הן לא כלי, הן בנות אדם שזקוקות לחופש שלהן. אחותי גם דרשה רק את החופש שלה וקיבלה במקומו מוות, אבל הכתובת הייתה ברורה מאוד".

הכתובת הייתה ברורה מאוד. יהודית רוקח (מימין) וחן רוקח (משמאל). צילום: אביגל הילה ריבקין.

הכתובת הייתה ברורה מאוד. יהודית פלד (מימין) וחן כהן (משמאל). צילום: אביגל הילה ריבקין

יהודית פלד נזכרת בבתה המנוחה שנרצחה על לא עוול בכפה: "אביטל הייתה ילדה מדהימה, עזרה לכולם, לכל אדם. היא גם אהבה חיות והייתה מוצאת בתים לחיות נטושות, לוקחת אותן על חשבונה לווטרינר. היא הושיטה יד לכולם".

חסרונה המהדהד של אביטל מורגש בכל והופך את ההתמודדות עימו לכמעט בלתי אפשרית. "לא עובר יום שהעין שלי יבשה", נאנחת פלד, "כשאני לבד בבית אני בוכה בכי תמרורים. קשה לי עם הכאב העצום הזה, עם העצבות שלי, של הילדים שנלקחה להם האימא… בליל הסדר הזה ישבנו ושמתי כיסא שלה, שמתי צלחת, שמתי סכו"ם, אבל היא לא הגיעה והצלחת שלה נשארה ריקה. השמחה נעלמה. את מרגישה לבד בעולם והמשטרה ממשיכה לעצום עיניים"

הנוחות שב'הכול בסדר'

נראה שאת תופעת רצח הנשים עדיין אופפת התעלמות 'נוחה', כך ניסתה להגדיר זאת חן כהן, בניסיון להסביר ספק לי ספק לעצמה, מדוע חוקרים את הכתובת שהתנוססה על הקיר רק בדיעבד. "היום באמת הסתכלתי על האנשים מסביב, הרבה מהם התעלמו. ואז הבנתי שאם הם יסכימו איתנו ועם האמירה שלנו, הם יצטרכו לעשות משהו, לפעול. ואז זו כבר בעיה, זה קשה ואני חושבת שהרבה לא מוכנים להתמודד עם זה. כי אני בטוחה שכולם רואים מה קורה סביבנו, אבל איכשהו מדפדפים בעיתון ועוברים לכתבה הבאה. אז ההתעלמות זו הדרך המאוד נוחה להרגיש טוב עם עצמך ש'הכול בסדר'. אני באמת מקווה שעוד אנשים יצטרפו למלחמה הזאת ושישימו לזה סוף איכשהו".

הקרבנות שמאחורי הכתובת שהייתה על הקיר. צילום: אביגל הילה ריבקין.

הקרבנות שמאחורי הכתובת שהייתה על הקיר. צילום: אביגל הילה ריבקין

סגור לתגובות.