לאיזה גיל מתאימים המסעות לפולין?

המשלחות לפולין הן אולי הדרך הכי ממשית שלנו להבין ולזכור את מה שהתרחש בשואה, והם מהווים נקודת ציון משמעותית בחייהם של עשרות אלפי ישראלים. סוגיית ההשתתפות במסע מלווה בשאלות ערכיות – כמו באיזה גיל כדאי לנסוע, ולרוב גם בלבטים כלכליים. סטודנטים משתפים בהתלבטויות, בהחלטות ובחוויות האישיות

בכל שנה יוצאות מהארץ משלחות רבות לפולין. בני נוער, חיילים, קצינים וסטודנטים – לכולם יש את ההזדמנות לטוס למסע לפולין. השאלה האם לכולם יש הזדמנות שווה, היא כבר דיון אחר לחלוטין. הדס דהן (27), יצאה למשלחת לפולין רק בהיותה סטודנטית, דרך התאחדות הסטודנטים. "לא הייתי בתיכון, כי זה היה יקר", היא מספרת, "ולא הרגשתי שזה מספיק חשוב לי כדי שאני אבקש מההורים שלי שיבזבזו עליי את הכסף הזה". כמוה קיימים עוד רבים שלמרות הרצון לטוס, לחוות ולהרגיש מקרוב את מה שמספרים לנו עליו מגיל קטן, לא יכולים להרשות זאת לעצמם, מההיבט הכלכלי בלבד.

משלחת ישראלית באושוויץ. צילום: ליאורה זלצברג
משלחת ישראלית באושוויץ. צילום: ליאורה זלצברג

אז למה בכל זאת לטוס למרות המחיר היקר שצריך לשלם?
"היה לי חשוב לטוס בתור משהו שמייצג את המדינה. אנחנו פה עכשיו ואנחנו חזקים. זה היה מאוד משמעותי בשבילי", מסבירה דהן. בדומה אליה, צעירים רבים לא מוכנים לפספס את המסע. "זה יותר זול ממה ששילמו בתיכון. כבר לא כל כך עניין אותי כמה זה עולה, כי הרגשתי שאני ממש חייבת את המסע הזה לעצמי", מספרת אימבר כהן (26) שיצאה למשלחת לפולין בחודש מרץ האחרון דרך התאחדות הסטודנטים.

בניגוד לכהן ודהן, לוני נאיסטטר (27) וצליל טובל (28) יצאו למשלחת כבני נוער בתיכון. "אנחנו לומדים על זה וכל הזמן מדברים איתנו על זה, עוד מהיסודי. זה היה משהו שהאמנתי שאני מסוגל לעבור", מסביר נאיסטטר, שהוריו שילמו 1,000 דולר על המסע שלו לפולין. נאיסטטר וטובל טסו לפולין כשהיו בכיתה י"א, רגע לפני הבגרויות וסיום הלימודים ורגע לפני תחילת הצבא. מעבר להיבט הכלכלי, מה שמבדיל את המסע בתיכון למסעות האחרים זה ההיבט החברתי. יש הבדל בין טיסה למשלחת עם קבוצה שאיתה עוברים כמה מפגשי הכנה, לעומת טיסה עם השכבה, הכיתה והחברים הכי טובים שלך מזה שנים. "השכבה הייתה מאוחדת והיו את החיבוקים מהסביבה. כן, היו שטויות והיו צחוקים, אבל אני חושבת שצריך את זה כי זה נותן את האיזון", אומרת טובל.

נרות זיכרון שהשאירה משלחת של תיכון. צילום: ליאורה זלצברג
נרות זיכרון שהשאירה משלחת של תיכון. צילום: ליאורה זלצברג

"בתיכון זאת בדיוק הייתה התקופה שלמדנו לבגרות בהיסטוריה אז הכול מאוד התחבר", נזכרת טובל, שמאמינה שהמשלחות לפולין תורמות בכל גיל. דהן, שיצאה למשלחת בהיותה כבר סטודנטית, מסכימה במידה מסוימת עם טובל. "זה מבגר, זה מחזק וזה גם מעלה את הרצון לתרום למדינה, וזה שנייה לפני שהם מתגייסים, אז זה כן איזשהו אקט מאוד חינוכי ומשמעותי", היא אומרת. אך לא כולם יסכימו איתן. רבים סבורים שבני נוער בתיכון לא מספיק בוגרים בשביל להכיל את המסע הזה. העדויות, הסיפורים, המידע, המספרים העצומים והמראות של הגטו והמחנות – הם לא משהו שמומלץ לכל גיל. זאת אף על פי שמגיל קטן דואגים להחדיר לנו לראש את הסיסמה: 'לזכור ולא לשכוח'.

מגדל שמירה באושוויץ. צילום: ליאורה זלצברג
מגדל שמירה באושוויץ. צילום: ליאורה זלצברג

"יכול להיות שהרבה בתיכון מתייחסים לזה כאל טיול או משהו קצת יותר שונה. כסטודנטית טסתי ממש מרצון. הפסדתי לימודים ושילמתי מלא כסף שאין לי. טסתי כי רציתי לחוות את זה. בתיכון ההורים ממנים ומאוד קל לקבל את ההחלטה לצאת למסע. בתור סטודנטית יותר קשה להגיע להחלטה הזאת", מנמקת כהן מדוע לדעתה המסע כבני נוער הוא שונה מהמסע אחרי צבא. "המסע בתור סטודנטית הוא מזווית הרבה יותר ביקורתית ואתה חושב על הדברים בצורה פחות חברתית, אלא יותר בוגרת", מתחברת דהן אל דבריה של כהן.

הדעות חלוקות, על כך אין ויכוח. הן תמיד היו כך וכנראה שגם יישארו. מי שלא טס למשלחת בתיכון לא יכול להבין מה בדיוק מתרחש בראשם של בני הנוער ומהי המשמעות של המסע בשבילם. באותה מידה, אף אחד גם לא יכול לדמיין מה עובר לסטודנטים ואנשים בוגרים יותר שיוצאים למשלחת. לכל בן אדם יש משמעות שונה למסע. זה יכול להיות תלמיד תיכון שסבתא שלו היא ניצולת שואה וזאת יכולה להיות סטודנטית בת 30 שבבית שלה מעולם לא הזכירו את המילה שואה. לא בכל מצב הגיל הוא שקובע את הקרבה לנושא, את הבגרות ואת היכולת של הבן אדם להכיל. ואולי המסעות לפולין הם הדוגמא לכך.

מה הכי זכור לך מהמסע?

לוני נאיסטטר: "היינו במחנה מיידנק. והיה שם את הר האפר. ממש אפר אמיתי של אנשים, וזה חתיכת הר. אמרו לנו כמה אפר נוצר מבן אדם (2-4 ק"ג) ואמרו לנו כמה טון אפר יש בהר הזה (7 טון), וזה היה מזעזע לדמיין את זה. בעצם כל דבר עם כמויות. כשנכנסים לחדר באושוויץ עם מלא שיער, עם מלא משקפיים. כל דבר שממחיש לך כמויות, את הגודל של זה".

צליל טובל: "צעדת המוות. הלכנו מאיזשהו כפר לקבר אחים. זה ממש זכור לי. הוליכו אותנו בדממה במשך כמה דקות. זה היה רגע מאוד חזק".

בתוך מחנה השמדה. צילום: ליאורה זלצברג
בתוך מחנה השמדה. צילום: ליאורה זלצברג

אימבר כהן: "הלכנו ליער לופוחובה. יש שם בורות ירי ענקיים שהשמידו בהם את כל היהודים שגרו באזור. ביום בהיר אחד אמרו לכולם להתייצב. לקחו אותם, העמידו מול הבורות וירו בכולם. עמדתי שם וידעתי שהם מתחתיי וזאת הרגשה שאי אפשר להסביר אותה. את יודעת שיש אנשים מתים, את יודעת איך הם מתו, והם ממש פה מתחת לרגליים שלך".

הדס דהן: "היינו בהר האפר במיידנק, וכשיצאנו היו שני מראות ממש משמעותיים. הראשון היה טקס שחיילים ממשלחת צבאית עשו. הם עמדו ושרו את התקווה, וזה היה משהו שנחרט בי. כשהמשכנו ללכת, ירדו מאוטובוסים ילדים מתנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו', תנועה לילדים עם צרכים מיוחדים. לי זה היה משמעותי, כי מצד אחד היה את הצבא והם חזקים, מצד שני אני רואה תנועת נוער של ילדים בכיסאות גלגלים, שהם כביכול חלשים פיזית, אבל חזקים בנפש. אז הייתה לי פתאום ממש תחושת ניצחון. בעיקר השירה של ההמנון ממש ריגשה אותי".

גטו ורשה. צילום: ליאורה זלצברג
גטו ורשה. צילום: ליאורה זלצברג

צילום תמונה ראשית: ליאורה זלצברג

אודות

המלצת קריאה

אחרי מעצר הזמר יובל מנדלסון: "פאב שדרות" ייסגר ל-21 יום

בעקבות העימות שנרשם אמש בפאב בין הזמר וחברי להקתו לבין שוטרים, הודיעה המשטרה על סגירה זמנית של המקום. בעלי הפאב: "בשורה עצובה מאוד"