כשעוברים בטיילת בתל אביב, סמוך לחוף פרישמן, נעים לעצור ולהתיישב לכמה דקות על הטריבונות. להסתכל על שחקני הפוצ’יוולי שקופצים, מזנקים ובועטים בכדור בגמישות מופלאה ולתהות מאיפה היכולות האלה. לעתים קרובות אפשר לראות ביניהם שחקן אחד שבולט מהשאר – ולו בשל העובדה שהוא קטוע רגל.
צח שחרור (34) הוא קפטן נבחרת ישראל לכדורגל קטועים, עוזר לקטועי גפיים אחרים במהלך השיקום שלהם, ובעיקר בחור שלא נותן לאף מגבלה לעצור אותו. הוא מתאמן בין שניים לשלושה אימונים שונים ביום: גלישת גלים, אגרוף תאילנדי, יוגה, פוצ’יוולי, ריצה, קיאקים וסנובורד. אבל זה לא תמיד היה כך.
לפני כשלוש שנים שחרור עבר קטיעת רגל. בניגוד לרבים אחרים שנאלצים להיקלע למצב הזה, כתוצאה מתאונה או מחלה, שחרור עשה זאת מבחירה: הוא ביקש מהרופאים לקטוע את רגלו הימנית עד מתחת לברך כדי לקטוע בכך גם שנים ארוכות של סבל.
בגיל שמונה, שחרור נדרס על ידי אוטובוס שריסק לו את כף הרגל. “איך שאמא שלי הגיעה לצומת אמרתי לה, אמא נשבע לך שעברתי באור ירוק”, הוא נזכר. הרגל עברה שיחזור אך לא באמת חזרה לעצמה. במשך קרוב ל-20 שנה ניהל שחרור חיים עם רגל שאותה הוא מגדיר בעייתית ומגבילה: “לא יכולתי ללכת כמה שאני רוצה, היו כאבים כל הזמן. אני לא מתבייש להגיד שהיו דיכאונות ורחמים עצמיים וגם נקודות שבירה, כי כשאתה נמצא בתוך הבית במשך שעות שהופכות לימים שהופכים לשבועות, בלי יכולת לצאת ולעשות את הדברים שאתה באמת רוצה, אתה בעצם אסיר. אסיר בתוך הבית שלך, בתוך הגוף שלך, בלי שום שליטה על החיים. זה מה שרציתי לשנות יותר מהכול”.
“שאלתי את עצמי לאן הרגל הזאת לוקחת אותי והתגבשה אצלי בסופו של דבר ההחלטה לעבור את הקטיעה, בתקווה לשפר לעצמי את איכות החיים”
הכאבים הלכו וגברו עם השנים. בגיל 30 שחרור הגיע למצב שלא יכול היה לצאת בבוקר מהמיטה מרוב כאבי תופת. הוא הבין שעליו לקבל החלטה שתשנה את המציאות ותחזיר לו את השליטה בחיים: “שאלתי את עצמי לאן הרגל הזאת לוקחת אותי. מהמקום הזה חשבתי על העתיד והתגבשה אצלי בסופו של דבר ההחלטה לעבור את הקטיעה, בתקווה לשפר לעצמי את איכות החיים”.
כשמסתכלים על שחרור עכשיו, רואים אדם ששלם עם המקום שבו הוא נמצא, שלא מפסיק להגשים ולכבוש מטרות שהוא מציב לעצמו. מיד עולה המחשבה איפה היו הרופאים עד אז, איך הם לא המליצו לו לעבור את הקטיעה מוקדם יותר? “תראי, רופאים לא ימליצו לבן אדם לעבור קטיעה אם אין סכנת חיים”, מסביר שחרור ברוגע שמאוד אופייני לו, “הם לא היו יכולים להבטיח לי שיפור באיכות החיים”.
השיקום שאחרי הקטיעה היה, לדבריו, קצר יחסית אך אינטנסיבי. “בנאדם שמאושפז במחלקות השיקום של תל השומר רואה הרבה מאוד סוגים של פציעות”, אומר שחרור ומספר בדיחה ש”אנשים מבחוץ שלא עברו את זה בטח לא יבינו – יודעת איך קוראים לקטיעה מתחת לברך בעגה המקצועית אצלנו, הקטועים? שפעת”
ההסתגלות לפרוטזה הייתה כרוכה גם בהתמודדות נפשית לא פשוטה: “הייתי צריך לשבור תבניות של המוח שכל החיים היה רגיל להעביר את כל המשקל לרגל החזקה, ואז פתאום לחלק את המשקל לחמישים חמישים. זה לא פשוט שהמוח שלך רגיל לשים תשעים אחוז מהמשקל על רגל אחת”.
אבל כשהשיקום הסתיים, שחרור הרגיש שהחיים התחילו מחדש ושפתאום נפתחו בפניו כל האפשרויות: “אני יכול ללכת! עד הקטיעה לא יכולתי ללכת בלי שהרגל תכאב. אני עושה פעילות ספורטיבית שלא כואבת לי, להפך היא מחזקת אותי. אני פתאום עושה דברים שכל החיים לא הייתה לי את האפשרות לעשות. אני מרגיש שכל החיים הייתי בתוך כלוב, אסיר בתוך הגוף – ובגיל שלושים שברו אותו ואמרו לי חכה רגע, קח גם כנפיים ועכשיו תעוף”.
“אני עושה פעילות ספורטיבית שלא כואבת לי, להפך היא מחזקת אותי. אני יכול ללכת! לא יכולתי ללכת בלי שהרגל תכאב”
כמות ענפי הספורט שהוא פעיל בהם יוצאת דופן גם לאדם עם שתי רגליים בריאות. לכן עולה בי המחשבה שאולי יש פה עניין של חובת ההוכחה. שחרור מסביר שזה יותר עניין של חסכים, “כמו ילד בחנות ממתקים שרוצה לגלות מה הוא הפסיד”. לא, הוא מדגיש, הוא לא מרגיש מגבלה. דווקא אחרי הקטיעה הוא מרגיש שנפטר מהמוגבלות, שעם פרוטזה לא רק שהוא יכול לעשות יותר ממה שעשה לפני כן – הוא גם לא תלוי ברגל יותר.
כיום שחרור מעביר הרצאות על סיפור חייו. “מה שמהצד נראה כמו מגבלה זה רק דוחף אותי, אם יש משהו שצריך למצוא את הדרך לעשות אותו אז אני אמצא”, הוא אומר.
תשומת הלב שהוא זוכה לה, כשהוא מתאמן בחוף עם הפרוטזה, יכולה להתפרש כרחמים, כהלם, כרתיעה או סתם כסקרנות. אבל שחרור מאמין שהכול עניין של תפיסה. הוא מבין שזה לא דבר שרואים בכל יום, “אבל ברגע שהם רואים אותי מחייך, גם להם עולה החיוך”.
