“כשלמדתי השאיפה הייתה להיות אמנית ולהמשיך עם זה אבל קיבלתי כאפה של המציאות, הבנתי שאי אפשר להתפרנס מזה בישראל”, כך מספרת נופר אטיאס בת ה-28, אמא לשני ילדים קטנים ועוד אחד בדרך, שסיימה תואר ראשון במכללת ספיר ב-2020. כמו רבים מהאמנים והאמניות בישראל, היא מייצגת את הצד הפחות נעים של התחום – זה שנמצא מאחורי הקלעים וטומן בחובו עבודה מסביב לשעון ודבקות במטרה, למרות כל הקשיים.
ניתן לראות ביצירות של אטיאס כמה בולט אצלה מוטיב האימהות וכיצד הוא השתלט עליה באותה תקופה. בשיחה שערכה עם הסטודנטיות תאיר כהן ושני וולקוביץ’ ניכר עם כמה קושי, עומס ותסכול היא התמודדה כשנאצלה לשלב את התואר עם ההורות. אטיאס בחרה להעביר את מה שהרגישה באותה התקופה ליצירות שלה ולהראות לעולם שלא הכל נוצץ. היא מספרת שבמהלך ההיריון כולם הכינו אותה ל”עד כמה כיף ומדהים זה, אבל אף אחד לא מכין אותך לכל הקשיים שבאים עם האימהות”. לדבריה, הניסיון לשלב בין ההורות, הלימודים ואמנות היווה מכשול משמעותי במיוחד: ”זו הייתה מלחמה יום-יומית להחליף טיטולים. את יודעת שאת הולכת לריב”.
אטיאס לא לבד. כמוה, גם מימי סיבהו, בת 33 מנתיבות, נשואה ואמא לתינוקת בת תשעה חודשים, מתמודדת ומדלגת בין ההורות לאמנות. סביהו, שגדלה בדרום, מראה לעולם באמצעות היצירות שלה שאפשר למחות על עוולות חברתיות באמצעות שימוש בחומרים מסורתיים, ולהביע באמצעותן אמירה חזקה.
בראיון לסטודנטיות מאיה לוי וחנה עוקשי היא מספרת על ילדותה ועל הדרך שעבר עד שהצליחה להתפרנס כאמנית: ”מגיל צעיר הייתה בי את התשוקה לאמנות והשתתפתי לפעמים בתחרויות ציור. זה העסיק אותי, אבל לא הייתה מגמת אמנות בבית הספר שבו למדתי. אני בטוחה שאם הייתי בבית ספר אחר שהיה מאפשר, הייתי מתעסקת עם זה יותר. נכון שאומרים שבאמנות אין הכנסה מספיקה, אבל זה נכון רק אם את לא יוצרת ועובדת על זה כל הזמן. צריך גם חיבורים עם אנשים נכונים ואם צריך עובדים בעוד עבודה”.
מי שמשלימה את השלישייה היא נדין בר נוי (58), שאותה ראיינו הסטודנטיות אוריאן חכם ונעה רם. בר נוי היא אמנית יוצרת ומרצה במכללה האקדמית ספיר, שבה למדה בעצמה תואר בתרבות ואמנות. היא ילידת שדרות ובת לראשוני המתיישבים בעיר. היא חזרה להתגורר בבית ילדותה בעיר לפני יותר מעשור. במתחם ביתה יש סטודיו שבו היא יוצרת ומנחה סדנאות אמנות, וגלריית הבית שבה מוצגות עבודותיה.
בר נוי, כמו אטיאס וסביהו, מבטאת את חוסר הייצוג של קבוצות מסוימות באוכלוסייה בתחום התרבות, בבחינת היוצא מן הכלל שמעיד הכלל. היא אמנם לא מוכנה להודות בכך בפה מלא, אך ניתן להבחין בבירור שגם היא שמה לב לחוסר האיזון: “אני לא יכולה להתלונן או להשיב על כך לעומק, כי קיבלתי במה יפה גם בספיר ובכלל, אבל אין לי ספק שיש אמנים שלא קל להם. גם בתוך האמנות יש פוליטיקה. להגיד אם אין להם מספיק מקום ובמה אני לא יודעת להגיד, כי יש לא מעט אמנים מקהילות מגוונות ומגזרים שונים שעובדים ומציגים ונחשפים”.
אז מה בכל זאת משותף לשלושתן, מעבר להיותן נשים יוצרות מהדרום, שנאבקו בסטריאוטיפים ונתקלו במהמורות בדרך? אולי זו דווקא המשיכה שלהן לשונה והדרך העקלקלה שהובילה אותן למקום שבו הן נמצאות היום. “צריך להיות מחוברת לזהות שלך ולשורשים שלך”, אומרת סביהו. “משם את יכולה ליצור. אני רוצה שיסתכלו על העבודות שלי ולא עליי”.
אטיאס מוסיפה: “כל המצוקות האלה עזרו לי להגיע לתערוכת גמר שסיפקה אותי לאותו זמן. הצלחתי ליצור למרות כל הקשיים ולהראות אותם בתערוכה. אם לא הייתי בתואר שעוסק באמנות ומבינה כמה קשה להתפרנס בישראל ובמיוחד בפריפריה, לא הייתי יודעת מה שאני יודעת היום ומגיעה לאיפה שאני היום”.
