232. 232 .232. אני בדרך למכללה, נוסעת – ניחשתם נכון – על כביש 232 וזה כל מה שאני יכולה לחשוב עליו. 232. 232.
על הכביש הזה נרצחו אנשים. צומת גבים שליד המכללה היה שדה קטל. מזל שאני באה מצפון, אני מרגיעה את עצמי. והכבישים פתאום: לבוא מ-232 כדי לא לנסוע על הכביש מיד מרדכי. להימנע מכביש 4 מראשון ודרומה כדי להפחית את סיכויי הטילים. בסוף באתי מכביש 6. “עדיף להוציא כמה שקלים ולשמור על הביטחון”, אני אומרת לעצמי ונזכרת בבושה שיש אנשים שאין להם “כמה שקלים” והביטחון שלהם לא נשמר ולא שמור.
ביקור ראשון במכללה מאז 7 באוקטובר הארור. ראיתי אותה פעם ראשונה לפני יותר מ-25 שנה. הגעתי כעיתונאית ב”הארץ” בהזמנתו של הנשיא הראשון של המכללה, פרופ’ זאב צחור ז”ל. המכללה היתה אז בניין 5 והרבה חלומות. כמה שנים אחר כך הגעתי אליה שוב, הפעם כמרצה וראש מסלול עיתונות במחלקה לתקשורת. ראיתי אותה גדלה, מתפתחת ומתרחבת, ראיתי אותה בתקופות שפע ומחסור. עברתי איתה מי יודע כמה מבצעים, הסתתרתי מקסאמים, רצתי למיגוניות כשהדרום האדים מ”שחר אדום” ומ”צבע אדום”, לא מכלניות.
ועכשיו? בום! באמצע מגרש החניה מכורכר שמול הכיכר המרכזית, זה שבו חונים סטודנטים עם קשרים ומרצים בלי, עומד נגמ”ש. אשכרה, נגמ”ש. ועוד כזה שהחבר’ה מתחו ממנו רשת צל, והמגבת שתלויה עליה מתנפנפת לה ברוח. כזה עוד לא ראיתי. המפגש הוויזואלי הזה בין האקדמיה האזרחית לנגמ”ש הצבאי מכה בי. עוד אחד ממאות ואלפי הסימנים הקטנים שמראים שהחיים כבר לא ייראו אותו הדבר.
ביקור ראשון במכללה מאז 7 באוקטובר הארור. פוחדת? ברור. אבל יותר פוחדת על שני הבנים שלי שבמילואים, מפוזרים להם אחד בצפון ואחד בדרום. “הגוזלים שלי פרחו מהקן”, אני חושבת לעצמי את המלים משיר של אריק אינשטיין ונזכרת מיד גם ב”עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל”. בניגוד להוראות השיר, אני נוסעת מהר. רוצה להיות כבר קרובה למיגונית. ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ.
אני מגיעה לשדר שעה ברדיו, יחד עם ראש המחלקה לתקשורת, ד”ר יובל גוז’נסקי, ובניצוחו של עידו אריאל המדהים, מנהל הרדיו. למה אני מגיעה לשם? כי לפחות את זה אני מסוגלת לעשות. יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות, אבל מרגישה שלא מסוגלת ומתביישת בכך מאוד. לפחות לשדר ברדיו אני יודעת. אנחנו משוחחים עם סאלם צביח, בוגרת המחלקה לתקשורת שגרה בכפר לא מוכר ומספרת איך אצלה בבית אף אחד לא מגיב לאזעקות, כי ממילא אין מרחב מוגן, ועם חיה נזרי המופלאה, רכזת הסטודנטים האגדית של המחלקה לתקשורת, שמספרת לנו למה מלון בתל אביב זה לא הכיף שזה נשמע וכמה היא מתגעגעת לביתה בשדרות. כל כך עצוב, כל כך כואב.
אז הנה עוד דבר אחד שאני מסוגלת בכל זאת לעשות: לכתוב את המאמרון הזה. להודות בפחד, בבושה, ברגשות האשמה, בבלבול, בכעס, כדי לפנות גם טיפה מקום לתקווה. להיאחז בה כדי לא להיכנע לייאוש. ולהיזכר במשורר דוד אבידן, שכתב:
מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול
את הנשיאה המוזרה בעול
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת.
