מעטים הם אלה שמצליחים לרקוד על שתי חתונות מבלי לאבד את הקצב. ד”ר איריס זכי, בת 47, שסיימה דוקטורט בקולנוע תיעודי באוניברסיטת לונדון ומלמדת במכללת ספיר מאז 2019, היא אחת מהן. בין שיעור תיאורטי לצילומים בשטח, בין כנסי קולנוע לפסטיבלים בינלאומיים, זכי מנהלת קריירה כפולה שבה, לדבריה, שני הצדדים זורמים זה אל תוך זה. בראיון גלוי ומלא הומור, היא מדברת על הבחירה בספיר, על הגבול הדק שבין מרצה לסטודנטים, ועל הסיבות שבגללן היא משוכנעת שהאקדמיה והיצירה הן לא יריבות – אלא שותפות.
במהלך הקריירה שלה זכתה ד”ר איריס זכי להכרה רחבה גם בזירה הבינלאומית. בין סרטיה הבולטים: “משמרות הכשרות” (2011); “חפיפה” (2015) שהוקרן בפסטיבל אידפא וזכה בפרס הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, קיבל בצל”ש בפסטיבל “קרלובי וארי” ונכנס לרשימת הסרטים המומלצים של “הניו יורק טיימס”; “מתנחלת” (2018) שהשתתף בתחרות הרשמית בדוקאביב, הוקרן גם בפסטיבלים בלונדון וניו יורק וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר על שם הכתב היהודי אמריקאי בוב סיימון; “מצרים, שיר אהבה” (2022) שהוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע ירושלים ובקולנוע לב; “המקום הכי נמוך” (2023) ו-“אי/מהות”(2024) שהשתתף בתחרות הרשמית בדוקאביב וזכה בציון לשבח, ובשנת 2025 עלה לצפייה ישירה באתר של “הניו יורק טיימס”.
על הבחירה ללמד בספיר: “כשחזרתי לארץ אחרי הדוקטורט שלי בלונדון, מאוד היה חשוב לי לא ללמד באוניברסיטת תל אביב, או בירושלים בסם שפיגל, במקומות היותר מרכזיים”
מה הביא אותך דווקא לספיר?
“כשחזרתי לארץ אחרי הדוקטורט שלי בלונדון, מאוד היה חשוב לי לא ללמד באוניברסיטת תל אביב, או בירושלים בסם שפיגל, במקומות היותר מרכזיים. רציתי משהו עם אוכלוסייה מגוונת, מה שלי בעצמי ירגיש כמו בית. גם לי יש יחסים קצת מורכבים עם מקומות שהם מאוד נחשבים אבל מייצרים אווירה תחרותית והיררכית. משהו בספיר היה נראה לי מאוד מתאים. ניסיתי להתקבל לספיר, וזה לקח זמן. חיכיתי בשקט, עד שפתאום נכנסתי לקורס אחד בסמסטר, ולאט-לאט התרחבתי. גם נבחרתי פעמיים כמרצה מצטיינת – בתואר הראשון ובתואר השני”.
איך מרגיש השילוב בין הוראה ליצירה על בסיס יומיומי?
“זה ממש כמו נהר שזורם לשני הכיוונים. אני עומדת מול סטודנטים ומדברת איתם על דברים שקשורים ליצירה דוקומנטרית, ובמקביל אני עושה סרט. אני נתקלת בדברים שאנחנו מדברים עליהם, אבל מזווית מעשית. בסמסטר א׳ היה לי יום שהגעתי לשיעור, ובשנייה שנכנסתי קיבלתי הודעה מהמפיקה שלי שלא התקבלתי לפסטיבל ברלין (פסטיבל הסרטים הבינלאומי). זה כבר לא נורא, אבל באותו הרגע הייתי צריכה לבכות. אז הדברים מתערבבים. אני מתפתחת כיוצרת גם מתוך המחשבה האקדמית, והמחשבה האקדמית מתפתחת מתוך היצירה. זה כבר בלתי נפרד מבחינתי. אני חושבת שבעידן שלנו, זה הרבה יותר נכון בעיניי שמי שיוצר, שישלב גם את המחשבה והתיאוריה”.
מהי הגישה שלך ביחסים עם הסטודנטים?
“ההוראה התחילה ממשהו שאני פשוט ‘צריכה לעשות’, אבל זה הפך אצלי מהר מאוד למשהו מרכזי ויצירתי, לא פחות מלעשות סרטים. ללמד זה כמו סטנד-אפ, כל רגע את נבחנת. יש לך קהל קשה. את כל הזמן רואה את הפידבק בעיניים. אני גם כל הזמן אומרת שהבוסים שלי הם הסטודנטים. הם נותנים לי משוב, הם מקדמים אותי, כי הם אומרים ‘אנחנו רוצים עוד שיעורים כאלה’. בסופו של דבר אני עובדת אצלם. אבל לא מתוך מקום מוריד, מתוך איזושהי ברית – שאני באה ללמד אותם ומגיע להם הכי טוב, ואני לוקחת את זה ברצינות”.
“אני כל הזמן אומרת שהבוסים שלי הם הסטודנטים. הם נותנים לי משוב, הם מקדמים אותי. בסופו של דבר אני עובדת אצלם, אבל לא מתוך מקום מוריד – מתוך איזושהי ברית, שאני באה ללמד אותם ומגיע להם הכי טוב”
מה האתגר הכי גדול שלך בשילוב בין האקדמיה ליצירה?
“אתגר? אני רואה בזה רק יתרון. בגלל שעשיתי דוקטורט, פירקתי לסרטים שלי את הצורה. הכול בתוך קונטקסט יותר רחב, של עוד סרטים שנעשו, איפה היו לי פאשלות, איפה לא עבד לי מה שרציתי. וזה הופך אותי ליוצרת הרבה יותר טובה. בגלל שאני מלמדת וחיה את העולם הדוקומנטרי, הידע שלי אישית התפתח בטירוף, מזה שאני מרצה עכשיו, בשנים האלה. כי יש לי אחריות – אני אחראית על קורסים. אז אני צריכה להיות הכי טובה ואז אני לומדת כל הזמן עוד”.
האם יש פער בין מה שמלמדים באקדמיה לבין מה שקורה בשטח?
“תמיד יהיה פער, כי השטח מתקדם יותר מהתיאוריה. באקדמיה, במיוחד בדוקו, כל הזמן ניסו למצוא הגדרות וחוקים – ואז יוצרים עשו דברים שלא עומדים בהגדרות, ואילצו את האקדמיה לחשוב מחדש. אבל בספיר אנשים שמלמדים הם יוצרים שעובדים בתעשייה. זה מאוד חי. למשל, כשנטפליקס רצתה לקנות את HBO ו-Discovery, פתחנו את השיעור בשיחה על זה כי זה יכול להשפיע על כולנו, גם כיוצרים. אני מאוד מנסה להביא את הדברים שמתרחשים לתוך הכיתה”.
“יצירה במסגרת אקדמית מאפשרת מרחב לגלגולי מחשבה, לשבת ולהרהר ביצירה שלך. איפה עוד אפשר לשבת ולברבר על סרט? באקדמיה. איזה כיף לנו, זו הזדמנות של פרק בחיים”
מה היית אומרת לסטודנטים שרוצים לשלב יצירה ואקדמיה?
“הם ירוויחו מזה הרבה יותר. קודם כל ברמת ההתפתחות האישית. יצירה במסגרת אקדמית נותנת לך מרחב לגלגולי מחשבה, לשבת ולהרהר ביצירה שלך. איפה עוד, בארץ ובעולם, אפשר לשבת ולברבר על איזה סרט? באקדמיה, איזה כיף לנו. זו הזדמנות של פרק אחד בחיים. בחוץ, כשאת עושה לבד, את לבד. אין לך את החונכים, אין לך את הסטודנטים לידיך שמתווכחים איתך, ומתוך הוויכוח בא רעיון חדש. המפגש הכיתתי הוא חוויה מרחיבת אופקים. ואני בת מזל שאני חלק מהדבר הזה”.
עבור זכי, אין באמת קו גבול בין כיתה לסט צילום. הרגעים של ספק, ההצלחות בפסטיבלים, הדיונים התיאורטיים והמפגש עם הסטודנטים – כולם זורמים באותו נהר יצירתי. בעולם שבו נדרש לא פעם לבחור צד, היא בוחרת לשלב. ובינתיים, שני העולמות רק ממשיכים להפרות זה את זה.
