את שרון טמיס אני פוגשת במקום שאותו היא מכנה בית. לבושה בחלוק לבן שעליו תפור דגל ישראל, הסטודנטית בת ה-23 מקבלת את פניי באולם הספורט של בית הספר לטאקוונדו באשדוד, עיר מגוריה. “אני גמורה”, היא משתפת ומוחה את הזיעה שנוטפת ממצחה. “הגעתי לאימון ישר אחרי משמרת ארוכה במד”א”. טמיס עוטה כפפות, מגני ברכיים, שיניים וראש, שיערה פזור והיא מתנשפת. “אני חייבת למדוד סוכר. לא הספקתי”.
ב-14 בנובמבר ציינו בישראל וברחבי העולם את יום הסוכרת הבינלאומי, במטרה להעלות את המודעות למחלה. טמיס מתמודדת כבר 12 שנים עם סוכרת מסוג 1, אך לא נותנת למחלה לעצור אותה. “אני לא חושבת שהייתי משנה משהו בחיים שלי בגלל המחלה”, היא אומרת. “דווקא ‘המגרעות’ שלנו הן היתרון שלנו”.
עולמה של טמיס מתחלק לשניים – הספורט והרפואה. לפני 17 שנים, כשהייתה בת שש בלבד, החלה להתאמן במרכז לטאקוונדו. הילדה המוכשרת הצטיינה באימונים ובתחרויות הטאקוונדו מזרם ITF (ראשי תיבות של International Taekwon-do Federation), וצורפה לנבחרת ישראל. אלא שאז, כשהשתתפה במחנה אימונים בחופש הגדול שלפני כיתה ו’, החלה לסבול מתסמיני הסוכרת. “אמא שלי צלצלה לקופת החולים והרופא אמר שנגיע דחוף”, היא מספרת. “מדדו לי סוכר והתוצאה יצאה גבוהה. הרופא שלח אותנו לבית החולים שניידר”.
אל מדי הטאקוונדו, הכפפות והמגנים נאלצה טמיס לצרף פריט חדש, שמלווה אותה מאז לכל מקום. ”אני מטופלת עם משאבה המחוברת אליי עם צינורית ומחט לגוף כל הזמן, עשרים וארבע שעות ביממה”, היא אומרת ומוציאה את המכשיר מכיס החלוק הלבן. “לפני המשאבה הטיפול בסוכרת כלל זריקות. בין שמונה לעשר בכל יום. זה מה שצריך לעשות כדי לחיות חיים איכותיים ונורמליים. לא לוותר”.
הנחישות והרצון להשיג את מטרותיה הובילו אותה להתמיד ולהשקיע. בהשפעת המנטליות הספורטיבית הצליחה טמיס להקפיד על ניהול זמנים נכון ולשלב את האימונים עם חייה האישיים. “לא יכולתי לוותר על אף אחד מתחומי העניין שלי”, היא מסבירה. “ניהול נכון של הסוכרת, הצלחה בספורט תחרותי, הגעה להישגים טובים בבית הספר ובתיכון ושילוב המשפחה והחברים בשגרה היומית שלי – כל אלו היו המטרות שהנחו אותי. הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי יותר, כי הטאקוונדו נתפס כספורט גברי. למדתי להתעלם מביקורות. הכוח נמצא בלעסוק במשהו שאני אוהבת וטובה בו, לא במה שהסביבה חושבת”.
“עודדתי אותה ועליתי איתה לזירה בתור המאמנת. הניצחון שלה היה שווה יותר מכל מדליה שזכיתי בה”
לאחר כמעט שני עשורים בתחום, הרזומה המרשים של טמיס מעיד על כך שעבודת כפיים קשה וארוכה לבסוף משתלמת. ”אני לא זוכרת בכמה מדליות זכיתי”, היא מודה בחיוך נבוך. ”בתחרות העולמית זכיתי במקום השלישי. הייתי אלופת אירופה פעמיים וזכיתי עוד מספר פעמים במקומות השני והשלישי. החזקתי בתואר אלופת הארץ 13 שנים ברציפות”.
ההישגים והתארים הרבים מסמלים בעבור טמיס את הדרך הארוכה שעברה. עם זאת, כשהתבקשה לחשוב על רגע משמעותי במיוחד לאורך הקריירה, חשיבות הפרסים התגמדה. ”הרגע הכי מרגש שחוויתי קרה באחת התחרויות. אחת התלמידות לא רצתה לעלות לקרב”, היא נזכרת וחיוך נפרס על פניה. ”עודדתי אותה ועליתי איתה לזירה בתור המאמנת שלה. היא זכתה במקום שלישי באירופה. הניצחון שלה היה שווה יותר מכל מדליה שזכיתי בה”.
איפה תהיי בעוד חמש שנים?
“רופאה. בעצם, סטודנטית לרפואה. עבר רק חודש וחצי מאז שהתחלתי את התואר”.
אבל במקביל ללימודים, טמיס עוסקת גם בפעילות התנדבותית למען הקהילה: ”אני מתנדבת באגודה לסוכרת נעורים בישראל, מסייעת בכנסים ובפעילויות, מעבירה סדנאות בבתי ספר, בבתי חולים ובמסגרות נוספות. אני משתפת את הילדים בחיים שלי לצד הסוכרת בכלל ובתור ספורטאית בפרט. בנוסף, אני מלווה חולי סוכרת חדשים ואת משפחותיהם”.
כספורטאית היא חוותה עליות ומורדות בחייה האישיים והמקצועיים, אבל הפכה את מחלתה לדלק המניע אותה קדימה. המסר שאותו היא מבקשת להעביר ברור: “עלינו להאמין בעצמנו, גם כנגד כל הסיכויים. רק ככה נוכל לעשות הכל. כל אחד מתמודד עם בעיות בחייו, לכולנו יש קשיים. יהיה קשה, אתם תבכו הרבה, אבל אל תוותרו”.
