הסמסטר התחיל, איך לא, בסבב היכרות כדי ליצור קרבה בין אנשים שהיו מעדיפים להיות בכל מקום שהוא לא שיעור בזום. כולנו כבר מכירים אחד את השני מהמסלול, אז ההקדמה לא באמת נדרשת. כל אחד בתורו מספר על הציפיות מהתואר, ועל העבודה שלו. נושא כואב. לשאול “איפה אתה עובד?” בשנת קורונה זה כמו לשאול מתי החלפת תחתונים בפעם האחרונה.
אני מצחקק באי-נוחות ואומר שאני בחל”ת. המרצה מגיבה בחיוך: “תקופה מעולה להרחיב את תיק העבודות שלך ולכתוב את כל הכתבות שאי פעם רצית!”, ואני משתדל בכל מאודי שלא יראו את גלגול העיניים דרך המצלמה. אני מצחקק צחוק מזויף ומשיב “יש בזה משהו”, רק מתחיל להבין כמה היא לא מבינה. חל”ת – תגידו מה שתגידו, כן? – אבל אני לא מעוניין. כשאתם רואים קוביות שחורות בזום, אני רואה שחור בבנק. כשאתם רואים שהמצלמה שלי כבויה, זה כי אני באמת כבוי מבפנים. האנרגיה שלי לא יכולה להיות מושקעת בכל כך הרבה ייאוש, אז אל תתפלאו – אני בוחר את המלחמות שלי.
תבינו, כשאתם רואים קוביות שחורות, אני רואה שחור בבנק. אני לא אוהב להיות בבית – אני עובד רצוף מגיל 17
שלושה מקומות עבודה איבדתי בשנה האחרונה. נאבקתי עם ביטוח לאומי כל חודש מחדש על עוד טופס כדי “ליהנות” מהחל”ת האגדי הזה, שמספרים לכם שצעירים חוגגים עליו. לי הוא מכסה את החשבונות – בקושי. מתישהו בין סגר לסגר, אחרי שהתייאשתי מלחפש עבודה נורמלית, הלכתי לעבוד במלונית קורונה בבאר שבע. כמעט קשה לדמיין את זה עכשיו, אבל זה היה בתקופה שפחד עצום ריחף מעל כולם, ועל חיסונים יכולנו רק לחלום. זאת הייתה עבודה ישירה מול פיקוד העורף, ומתן שירות ל-450 חולים מאומתים. לא סתם מבודדים – מאומתים על אמת. שכל מה שהפריד ביני לבינם הייתה זכוכית.
אתם מבינים, עד כדי כך אני לא מעוניין להיות בחל”ת. אני לא אוהב להיות בבית, אני עובד רצוף מגיל 17. ולמרות העבודה המפחידה במלונית, לרגע האמנתי שהחזרתי לעצמי את הביטחון התעסוקתי. לפחות זה. אבל אז המלונית נסגרה, ואיתה התפוגג הדבר היחיד שהיה עוד יציב בתקופה הזו. תקופה מעולה לעבוד על תיק העבודות שלי, כך אומרים.
גם במכללה לא קיבלתי קרקע יציבה מדי. השנה התחילה בשביתת מרצים על תנאי השכר. השביתה מוצדקת, הטיימינג – קצת פחות. לא כשהמצב הכלכלי של אנשים אחרים מדרדר אותם לשפל. לא כשהסטודנטים – או הקוביות השחורות בשבילכם – שוברים קופות חיסכון כדי לשרוד את השנה, חוזרים להורים. ההחזר הזעום של דמי האבטחה בטח לא שיפר את המצב.
חסכתי שנתיים, עבדתי כפולות במוקד טלפוני. הכל לפי הספר – אני נשבע. נרשמתי לתואר, ידעתי לאן אני נכנס – באמת רציתי להיות עיתונאי והבטחתי לעצמי לעבוד קשה ולצאת עם כלים. השביתות והסבבים של הרקטות לא הרתיעו אותי, זה אפילו חיזק את החוויה הסטודנטיאלית שלי בספיר. הלכתי עם חברים מהתואר לבית קפה “לולה” בבאר שבע והרגשתי כמו סטודנט נורמלי בעולם נורמלי. “בראנץ’ בחסות החמאס”, כתבנו כמו אידיוטים בסטורי. מה ידענו אז.
אתם לא מבינים את ההרגשה שהתואר שלכם שווה הרבה פחות בשוק עוד לפני שקיבלתם אותו
מכללת ספיר, חשבתי לעצמי. הם חייבים להיות מוכנים לכל תרחיש. אחרי שנים מול החמאס, מה זה בשבילם עוד שביתה? או מגיפה? אבל אי של יציבות לא היה שם. תחילת הסמסטר השלישי מהזום כבר שברה אותי באמת. מרצים יקרים, אני מצטער – אבל אתם לא באמת מבינים אותנו. כל ניסיון להבין רק מפריע לי להתרכז. אתם לא מבינים את ההרגשה שהתואר שלכם שווה הרבה פחות בשוק עוד לפני שקיבלתם אותו, רובכם כנראה גם לא יודעים מה זה אי-ביטחון כלכלי בשנה של אי-ביטחון בריאותי, אישי, עולמי. אתם לא מבינים איזה מקום תופסים לך בראש 11 קורסים, כשכל מרצה חושב שהוא הקורס היחידי שאני לומד. גם כשהמצלמה שלי פתוחה, אתם לא באמת רואים אותי. ואם סגרתי אותה לרגע, וכתבתם לי חיסור – אני מצטער. פשוט בדיוק התקשרו מהבנק.
