“נרשמתי לתואר כי אני רוצה לדאוג לעתיד של הילדות שלי”, מספרת תכלת פז-אסייג, אם חד הורית וסטודנטית שנה א’ לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר. “היום אני משקיעה את השנים האלה, כשהבנות עדיין קטנות, בלימודים – כדי שאוכל להרוויח טוב יותר ולאפשר גם להן בעתיד ללכת לאוניברסיטה”. אלא שבעבור תכלת ואימהות אחרות, הדרך לתואר רצופה בקשיים שסטודנטים נטולי-ילדים פחות מכירים.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת תשפ”א למדו במוסדות להשכלה גבוהה כ-350 אלף סטודנטים – קרוב ל-60% מהם הן נשים. על פניו נראה שהמצב עבור נשים באקדמיה מבטיח, אך בעבור האימהות שביניהן הלמידה כרוכה בקושי כפול ומכופל. “צריך להצליח גם בלימודים, גם בהורות, גם בזוגיות וגם בקריירה”, אומרת צליל חג’ג’-חזן, סטודנטית שנה א’ במכללה ואם טרייה. “אם הילדה חולה בדקה התשעים ביום שאני לומדת, צריך גם למצוא סידור”.
תכלת פז-אסייג: “אין באמת אפשרות להתרכז בזום. הבנות רוצות לשבת עליי, כשהן רוצות פיפי הן רוצות שאבוא איתן. כשאני אמורה להקשיב למרצה הן פתאום מבקשות שאכין להן אוכל. לפעמים מסתיים שיעור מבלי שהבנתי בכלל על מה למדנו”
מאז שפרצה מגפת הקורונה, הסטודנטיות האימהות נקלעו למלכוד כפול: בזמן שהלימודים במכללה נערכו בזום, הן התקשו להתרכז בשיעורים ולטפל בילדים המבודדים בבית במקביל. מאז שהמכללה חזרה ללמידה פרונטלית, הן הופכות עולמות כדי להספיק להגיע ללימודים בבוקר בזמן. והמכללה, הן התאכזבו לגלות, לא ממש מתחשבת בהן כך או כך.
אודליה כהן, אם חד-הורית לשני ילדים וסטודנטית שנה ג’ במכללה, מתארת את המציאות החדשה שנוצרה בעקבות המגפה: “הייתי חמש פעמים בבידוד עם הילדים. הלימודים באותה התקופה התקיימו בזום, אבל לא ידעתי איך לחלק את הזמן ואת תשומת הלב, כי גם למדתי בעצמי וגם הייתי המורה של הילדים שלי. לפני הקורונה הייתה לי עזרה, אבל כשהמגפה הגיעה כל מעגלי התמיכה לא יכלו להתקיים יותר. לא רציתי לסכן את ההורים שלי והשמרטפית חלתה והתפטרה. חלק מהמרצים היו גמישים, אבל היו גם כאלה שלא הסכימו שנעשה דברים נוספים במקביל לזום”.
“אין באמת אפשרות להתרכז בזום”, מסכימה תכלת. “זה קשוח. הבנות רוצות לשבת עליי, כשהן רוצות פיפי הן רוצות שאבוא איתן. כשאני אמורה להקשיב למרצה הן פתאום מבקשות שאכין להן אוכל. לפעמים מסתיים שיעור מבלי שהבנתי בכלל על מה למדנו. אם המכללה הייתה יכולה להתגמש וללכת לקראתנו זה היה מדהים”.
צליל חג’ג’-חזן: “פניתי לאחד המרצים והסברתי שקשה לי להגיע בזמן בבוקר. אני גרה במרחק ארבעים דקות נסיעה וצריכה לשים את הילדה בסידור לפני שאני מגיעה, אבל הוא לא כל כך רצה לבוא לקראתי”
כאמור, גם החזרה לשיעורים פרונטליים לא הקלה על האימהות. “פניתי לאחד המרצים והסברתי שקשה לי להגיע בזמן בבוקר, הסברתי שאני גרה במרחק ארבעים דקות נסיעה וצריכה לשים את הילדה בסידור לפני שאני מגיעה, אבל הוא לא כל כך רצה לבוא לקראתי”, טוענת צליל. “הבת שלי קטנה וכשהיא חולה היא כל הזמן בבית”, אומרת תכלת. “כשאני מגיעה למכללה היא סובלת, אבל אין ברירה, אני פה כדי לדאוג לעתיד שלה”.
“כל המטרה שלנו היא להצליח”, אומרת צליל. “אני רוצה להיות בשיעור, להיות יותר פעילה ולהתפתח. כשהגעתי למכללה העצמתי את עצמי, טפחתי לעצמי על השכם. אנחנו רק רוצות שיאפשרו לנו ללמוד, שלא יכשילו אותנו”.
תחושתן של הסטודנטיות הללו, שהמכללה אינה נותנת הקלות לאמהות, היא מבוססת. על פי המידע המופיע באתר האגודה, זכאיות סטודנטיות הרות להיעדרויות נוספות מעבר לשלוש ההיעדרויות המותרות לכלל הסטודנטים וכן לדחייה בהגשת תרגילים ועבודות. אך בעוד שהמכללה מתחשבת בסטודנטיות בזמן שהן בהיריון, התמונה משתנה אחרי הלידה: אימהות אינן זכאיות להקלות הללו ונתקלות לדבריהן באטימות מצד המרצים.
“חיפשתי חדר הנקה כדי לשאוב חלב ואמרו לי שאין כזה במכללה”, מספרת צליל. “מרצה שלחה אותי להשתמש באחד המשרדים. היא אמרה לי ‘אני לא יודעת אם יש עוד אימהות שלומדות במכללה'”.
אלא שבדיקת “ספירלה” מעלה שמה שאותה מרצה – וקרוב לוודאי שעוד מרצים לא יודעים – זה שבמכללת ספיר דווקא יש חדר הנקה, הממוקם בקרוון מול הקופי-מדיה. כשניגשנו לשם גילינו שהוא נעול במפתח. סטודנטית שתהיה מעוניינת לעשות בו שימוש בין השיעורים, תיאלץ לגשת למשרד הדיקן, לקבל את המפתח בתמורה להשארת פיקדון ולהחזיר אותו בסיום השימוש. אלא שזה לא כל כך פשוט: משרד הדיקן לא פתוח וזמין בכל שעות הלימודים, וגם אם השגתן מפתח – תגלו שההגעה אל חדר ההנקה מסורבלת בגלל עבודות הבנייה המבוצעות בקמפוס.
אודליה כהן: “הייתי חמש פעמים בבידוד עם הילדים. חלק מהמרצים היו גמישים, אבל היו גם כאלה שלא הסכימו שנעשה דברים נוספים במקביל לזום”
במוסדות אקדמיים אחרים דווקא ננקטו צעדים במטרה להקל על אימהות ללמוד ולהשלים את התואר (ראו תרשים). באוניברסיטת תל אביב ישנם רכזי התאמות לכל פקולטה שתפקידם לטפל בבקשות להקלות שונות באופן פרטני. במתחם האוניברסיטה ברמת אביב אף פועל מעון לגיל הרך לצד חדרי הנקה הממוקמים ברחבי הקמפוס. באוניברסיטה העברית עומדים לרשות הסטודנטים ההורים מעונות המותאמים למשפחות. בדרום, באוניברסיטת בן גוריון הסמוכה, מציעה ההנהלה סדנאות על שילוב הורות, לימודים וקריירה נוסף על גן הילדים שהוקם בסיוע האוניברסיטה בסמוך למעונות הסטודנטים. במכללת אשקלון עובדת רכזת התאמות המבצעת מעקב אחר מימוש הזכויות וההתאמות עבור הסטודנטיות לאחר הלידה. נוסף על כך, כל סטודנטית לאחר לידה זכאית להיעדרות נוספת של 10% בעבור טיפול בתינוק בשנתו הראשונה. בדומה למוסדות לימוד אחרים, גם במכללת אשקלון קיים חדר הנקה.
“אנחנו משלמות פה הון. אני מגישה את העבודות בזמן ומגיעה למבחנים, אז אפשר להתגמש גם אם איחרתי לשיעור”, אומרת תכלת. “אנחנו בעצם מיעוט שצריך את התמיכה”, מסבירה צליל. “אם אבא היה לומד היו אומרים לו כל הכבוד, אבל אנחנו על תקן של ברורות מאליהן כי אנחנו אימהות. זה לא צריך להיות ככה”.
ממכללת ספיר נמסר: “אין תגובה”. יו”ר אגודת הסטודנטים והסטודנטיות, שני אטלי, אמרה בתגובה כי “אנחנו מבינים את הצרכים ומקימים קבוצות חשיבה להכל – גם קבוצות לפיתוח קריירה בכל מחלקה וקבוצת חשיבה של סטודנטיות וסטודנטים שהם הורים לילדים. פרסמנו קול קורא לתפקיד רכז/ת פניות סטודנטים בעניינים אישיים וסוציו אקונומיים. יחד עם משרד הדיקן נבדוק את הזכויות והצרכים שנוגעים לכל האוכלוסיות, ובשלב השני ניפגש עם כל קבוצה שיש לה צורך ונבין מה כבר קיים ומה צריך לפתור”. היו”ר אטלי הוסיפה כי “נבקש לשכפל כמה מפתחות לחדר ההנקה ונאפשר לסטודנטיות הזקוקות לו להחזיר אותם רק בסוף היום כדי שזה לא יפריע להן במהלך הלימודים. בינתיים אני מזמינה את כל הסטודנטיות האימהות לפנות אליי בכל עניין”.
